מהו המקור של האשמה והביקורת העצמית שלנו? כיצד התרבות גורמת לנו לפקח על עצמנו? בסרטון הזה נראה כיצד כאבים נפשיים מוטמעים בנו על ידי התרבות, והופכים אותנו ליצרני הסבל של עצמנו.

המאמר המלא:

שלום, שמי ניר, בסרטון הזה נברר מהו המקור של רגש האשמה העצמית, ובעזרת התיאוריה הפסיכואנלטית של פרויד נראה מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות כל כך קשוחים ומחמירים עם עצמנו.

אשמה תלויה בהבנה שעשינו משהו רע. השאלה מהו דבר רע מוגדרת על ידי התרבות שלנו. אז אנחנו צריכים להתבונן במפגש הראשון בינינו לבין התרבות. בשונה מרוב החיות בני האדם נולדים חסרי אונים לחלוטין, לתוך טבע קשה ואלים. התרבות נוצרה כמקום מפלט מהאלימות של הטבע, וכן כמקום שנועד להגן עלינו מאלימות שבין בני אדם ובין עצמם. כלומר, התינוק מוכנס אל התרבות כדי שיהיה לו מקום שמספק הגנה.

מהי כניסה לתרבות?
כאשר מלמדים את התינוק להתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. לדוגמה, ללמוד את השפה, ללמוד לשלוט על הצרכים, ללמוד לחלוק חפצים עם אחרים, ללמוד לשלוט על הרצון להכות מישהו אחר, ללמוד לשלוט על הרצון לבכות או לצרוח. כלומר כל לימוד שדורש מהתינוק להתאים את ההתנהגות לדרישות של התרבות.

המטרה של התהליך הזה היא הגנה על התינוק ויצירת עולם פחות אלים, אבל כפי שהפ' של פרויד מראה, וכפי שכל אחד מאיתנו זוכר מחוויות ילדות, או יכול לראות מהתבוננות קצרה בילדים שעכשיו עוברים את שלבי הכניסה אל התרבות, אנחנו רואים מיד שהכניסה עצמה אל התרבות מלווה באלימות ובהתנגדות של התינוק או של הילד.
מנקודת המבט של התינוק או של הילד הכניסה אל התרבות אינה תהליך רצוי, אלא חוויה אלימה.
ראשית, קל להבין כיצד תהליך שכרוך בכעס, עונשים, הרמת קול, ביוש, ובתרבויות מסוימות גם בכאב פיזי יכול להתפס כאלים. אבל הפ' מראה לנו מימד עמוק יותר, של אלימות תרבותית שמקורה בנטילת הסיפוק.

לפי הפ', התינוק שואף להישאר במצב של סיפוק מתמיד. כלומר, במצב שבו כל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו מסופקים באופן מלא. כניסה לתרבות דורשת גמילה מהסיפוקים. האלימות התרבותית שהפ' מדברת עליה היא הדרישה המתמידה לשלילת סיפוקים. אנחנו צריכים לשלול סיפוקים מהתינוק כדי שהוא ילמד כיצד התרבות עובדת. אבל התינוק וכמוהו כל אחד מאיתנו אינו מעוניין בשלילת הסיפוקים שהתרבות דורשת מאיתנו. אנחנו רואים שכאן יש מאבק בין שני סוגי אלימות, אלימות מצד התינוק שנאבק בהוריו ומפנה כלפיהם תוקפנות ועוינות, ומהצד השני זו אלימות שמפנה התרבות כלפי התינוק דרך עונשים, הפגנת כעס וביוש.

אך האלימות שהתרבות מפנה כלפי התינוק בתהליך הגמילה מסיפוקים לא משכיחה את הדרישה לעונג. כבני אדם היצר פועל בנו תמיד,אנחנו משתוקקים שיספקו אותנו, אנחנו תמיד רוצים להיות במצב של עונג. פרויד כותב שהרגשת האושר שעולה מסיפוק של יצר פרוע ובלתי כנוע לשליטה התרבותית, היא חזקה לאין ערוך יותר מסיפוק של יצר מאולף.
התאווה, הרצון בסיפוק מסויים חזקה מכל האינטרסים המתחייבים מהשכל. ובהצגת אופייה התשוקתי הגועש של התאווה פרויד מציב לנו את המאבק הקיים בין התרבות ובין הפרט בשיאו.

אנחנו מוכרחים את התרבות משום שהיא באה בכדי להגן עלינו מפני האלימות הקיימת בכולנו,
האלימות השואפת לממש את הסיפוק הלא תרבותי, את הסיפוק שאינו מתחשב באחרים, כפי שהילד בשלבי החיים הראשונים שלו אינו מתחשב באחרים ברצון שלו להיות מסופק.
במילים אחרות: התרבות נועדה למנוע מאיתנו להיות אנשים בוגרים שאינם יכולים לדחות את הסיפוקים המידיים שלהם.
האלימות התרבותית מאפשרת לתרבות להגן עלינו, אך המחיר הוא כמובן וויתור על היכולת שלנו לממש את העונג היצרי החדור בנו, המחיר הוא בצמצום הדרישה שלנו לעונג, המחיר הוא בכך שעלינו להסכים לאילוף של היצרים שלנו, ולהתאים את התשוקה שלנו למה שהתרבות מרשה.
וכאן עולה השאלה הפסיכואנליטית: מהו האמצעי שהתרבות משתמשת בו בכדי לבלום את התוקפנות הנוגדת אותה, את התוקפנות הדורשת אחר העונג?
השאלה היא מה מונע מאיתנו להחצין את האלימות הקיימת בנו כאשר מונעים מאיתנו את הדרישה שלנו מהחיים?

כזכור, התינוק חסר אונים, וכל קיומו תלוי באחרים. בו-זמנית לרצון המתמיד של הילד להיות מסופק, הוא חווה את חוסר הישע שלו לדאוג לצרכיו.הסיפוק מושג בשלבי החיים הראשונים על ידי ההורים או האחראים המטפלים בו. בתהליך הטיפול, התינוק מעז להפגין תוקפנות כאשר מונעים ממנו סיפוק, אבל גם לומד לזהות את הסכנה הטמונה בכך שהמטפלים בו יענישו אותו וימנעו ממנו את הסיפוק לזמן רב עוד יותר. כך כבר מהשלבים הראשונים להתפתחות הפסיכולוגית התינוק חווה חרדה מפני הפסד אהבה.

בשלב הראשוני התינוק או הפעוט מבין שפעולה שנוגדת את הדרישה של האחר עלולה להוביל להפסד של אהבה, ושהסכנה להפסד זה קיימת רק כאשר האחר האחראי גילה את המעשה. כלומר, בשלב זה מבחינה פ' הוא מתחיל להבין את אופייה של התרבות, אבל הוא עדיין לא הפנים אותה לתוכו. בשלב זה הילד יודע שההפסד של אהבה יתרחש רק אם הוא יתפס, כלומר בשלב זה הילד עדיין מאוחד לחלוטין עם היצר שלו, ולמעשה היינו אומרים שהוא פועל מתוך היגיון אינטרסנטי.
לכן פרויד מתאר את ההיגיון המחשבתי שעומד בבסיס השלב הזה כך:
מלכתחילה רע הדבר שעושהו חושש להפסד אהבה בגללו, ומפחד מפני ההפסד הוא חייב להימנע מלעשותו.
או במילים אחרות, בשלב הזה קל מבחינה נפשית לעבוד על החוק של האחר, כאשר אין חשש שהמעשה יתגלה.
אז אם כבר כילדים גילינו את הטריק, איך לעשות מעשה רע ולא לאבד אהבה, איך התרבות מצליחה למנוע מאיתנו לממש את היצרים שלנו גם כאשר אין אף אחד אחר שיגלה זאת?

כפי שראינו, כל אחד מאיתנו בשלבים הראשונים של חייו מעוניין להיות בסיפוק מתמיד. מבחינה פסיכואנליטית להיות במצב של סיפוק מתמיד זו שאיפה אגואיסטית שהיחיד מנסה לבסס את חייו לפיה. החשש בשלב הראשון מפני הפסד אהבה משאיר את הרצון האגואיסטי כפי שהוא, הילד יעשה הכל כל עוד לא עולה החשש מפני הפסד אהבה מהסמכות החיצונית.
אך תהליך ההתפתחות של היחיד כולל בתוכו את ההפנמה של התרבות שבתוכה אנחנו חיים.
אנחנו מפנימים את הסמכות שמוטלת עלינו מבחוץ, עד למצב שאנחנו מסכימים איתה. אנחנו מתנגדים לאלימות המופנת אלינו, ואנחנו רוצים שהיא תחדל, וביחד עם זאת אנחנו מזהים את פוטנצאיל הכוח הקיים אצל האחר, הכוח שמאפשר לו להפנות כלפי הילד את האלימות.

הילד עצמו מפנטז שיהיה בידיו אותו כוח להפעיל אלימות, בדיוק משום שהאלימות מאפשרת לאחר להגשים את המטרה שלו, או במילים שפרויד מייחס לילד: "אילו הייתי אני האב ואתה הילד הייתי יורד לחייך".
תהליך ההתפתחות הזה יוצר הזדהות עם הכוח של הסמכות ושאיפה להדמות לה.
ההיגיון של התרבות כמקום שנועד להגן מפני אלימות, וכמקום שמשתמש באלימות כדי להגן על עצמו מוטמע בנו, ואנחנו מזהים את התרבות בתוכנו כאילו היינו אבר ממנה. אנחנו שונאים אלימות כאשר אין בכוחנו להתגונן מפניה, וכילדים אין בכוחנו להתגונן מפני הסמכות של האחר כאשר זו מופנת אלינו בתוקפנות. אבל הכניסה שלנו אל התרבות מונעת מהאחר את היכולת להפעיל עלינו את כל כובד אלימותו.לדוגמה, כניעה לחוקי ההתנהגות בכיתה ולסמכות המורה מגינה על הילד מאלימות כבדה מצד ילדים אחרים או המורה. הילד כועס שהמורה מעניש אותו, אבל שמח שהוא מונע מילד אחר להכות אותו.

בנוסף אנחנו בעצמנו מקבלים מעין רשות להפעיל אלימות כלפי מי שהתרבות אינה מזהה אותו כחלק ממנה, כמו למשל הפניית אלימות כלפי מיעוטים, או כלפי מי שהזכויות שלו אינן שוות. כך למשל עד לפני עשורים בודדים החוק אפשר לפעיל אלימות פיזית על נשים ועל ילדים. דוגמה נוספת היא אלימות אנטישמית בחוקים הנאציים.

ההצדקה החוזרת לכך היא שהאחר שאינו מזוהה כחלק מהתרבות מאיים על שלמותה של התרבות, ולכן זה לגיטימי להפעיל כנגדו כוח. אנחנו רואים שמצד אחד התרבות מחייבת אותנו לצמצם את השימוש באלימות בכדי להיכנס אל התרבות, ומצד שני היא מנתבת את האלימות הקיימת בה בהפניה שלה אל מי שהוגדר מחוץ לתרבות.
לדוגמה, כלבים וחתולים שאנחנו מאמצים כחיות מחמד אנחנו "משתפים בתרבות" בכך שאנחנו מעניקים להם שם, וקונים עבורם אוכל, צעצועים ולפעמים בגדים, ומגנים עליהם בחוק. לעומת זאת בעלי חיים כגון פרות או עופות מודרים לחלוטין מהתרבות והם סובלים מרצח ועינויים באופן יום יומי.
אז עד כאן אנחנו רואים שהכניסה אל התרבות מאופיינת בהזדהות עמה  שנובעת מהכוח של האלימות ומהכוח של אהבה. אנחנו תוקפנים כלפי אלה שמגבילים את הדרישה שלנו לעונג, ועם זאת אנחנו אוהבים אותם על הסיפוק שהם מאפשרים לנו. ועדיין, אנחנו מסוכסכים איתם משום שהם מחזיקים את הכוח שאליו אנחנו משתוקקים.
בשלב השני, כאשר הילד כבר מזדהה עם התרבות, ועם הדרישה שלה לצמצום העונג, הפסיכואנליזה של פרויד מגיעה אל אחד משיאי המחשבה שלה כאשר הוא עונה לשאלה איך התרבות מצליחה למנוע מאיתנו לממש את היצרים שלנו גם כאשר אין אף אחד אחר שיגלה זאת?

הילד בשלב השני של ההתפתחות מתחיל להזדהות עם התרבות, הוא מפנים לתוכו את הסמכות החיצונית ואת הדרישות שלה. ביחד עם זאת היצר שלו אף פעם אינו חדל מהלתקיים. אך כאן נוצר מצב חדש, במקום שהאחר ימנע מאיתנו את הסיפוק, אנחנו מונעים מעצמנו את הסיפוק.
בשלב זה נוצר בנו מה שפרויד קורא אני עליון או סופר-אגו. האני העליון הוא החלק בנו שהפנים את התרבות, ומונע מאיתנו לפעול מתוך היצר שלנו. והוא עושה זאת בהמצאות תודעת האשמה,
אנחנו הופכים להיות אלה המאשימים את עצמנו ומביישים את עצמנו על הרצון שלנו למימוש היצר. האני העליון שלנו, הוא האופן שבו אנחנו חושבים שראוי להתנהג בעולם. הוא תמונת ראי לתפיסות התרבותיות שהפנמנו, ושאנחנו מזדהים איתן. כך האשמה שהוטלה אלינו מהאחראים עלינו בילדות מוטמעת בנו, ובמקום שהאחר יאשים וישפוט אותנו, אנחנו עושים זאת לעצמנו.
אנחנו רואים שביחד עם התפיסות התרבותיות שהפנמנו, מופנם גם ההיגיון שכל המערכת התרבותית נשענת עליו, והיא שהמטרה של התרבות היא להגן על בני האדם מפני בני אדם. כלומר ביחד עם ההזדהות של התרבות, אנחנו מזדהים גם עם הפחד מפני האלימות הקיימת בנו בשלבי ההתפתחות הראשונים, אותה תוקפנות שהפנינו כלפי המטפלים בנו, האלימות האגואיסטית השואפת לסיפוק מתמיד.
כאן אנחנו הופכים להיות השוטרים של עצמנו, אנחנו הופכים להיות המענשים ומצמצמי היצר של עצמנו. ההפנמה של התרבות הופנמה ביחד עם התוקפנות שלה, ואנחנו לוקחים את התוקפנות הזו, את אותה תוקפנות שבשלב הראשון היינו ברצון מכוונים כלפי חוץ, ואת התוקפנות הזו אנחנו מכוונים כלפי עצמנו. כך האני העליון שלנו מייסר את האני החוטא שלנו, הוא מעניש את האני שלנו שרוצה לממש את היצר.

המיוחד בשלב הזה הוא שאנחנו לא יכולים להסתיר מהאני העליון שלנו את היצר. כלומר, בעוד שבילדות יכולנו להסתיר את החטא מעיני מי שממונה על העונש שלנו, כאן רק עצם המחשבה על החטא מובילה את האני העליון שלנו להעניש את עצמנו.

לדוגמה, בחברה שמקדשת הבאת ילדים לעולם בכל מחיר, עצם המחשבה על הפלה נחווית כחטא. בחברה ששמה דגש על רזון כאידאל יופי עצם המחשבה על אכילה חופשית נחווית כפגם אישיותי. בחברה דתית, מחשבות כפירה באלוהים גוררות רגשי אשם קשים. בחברה שמרנית מחשבה על חושניות אסורה מייסרת את החושבים.

אנחנו לא יכולים להסתיר את המחשבות והתשוקות מעצמנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מייסרים את עצמנו, וטוענים כלפי עצמנו שאלה הן מחשבות סוטות וחוטאות. אנחנו עושים זאת בגלל שעם ההפנמה של התרבות הפכנו להיות הדוברים של התרבות, ואנחנו מתעללים בעצמנו משום שאיננו באמת יכולים למנוע מהיצר שלנו להופיע ולהשתוקק.

כאשר ישנה סתירה בין כללי התרבות והחברה לבין הרצונות והצרכים שלנו, אנחנו חווים קשיים נפשיים. השליטה על היצר, ובד בבד, התפיסה השלילית כלפי היצרים והמחשבות שלנו מובילה את האדם לדיכאון וייסורים. ולמעשה אנחנו רואים שדכאון נפשי פעמים רבות נובע מהמלחמה שלנו נגד עצמנו, נגד מגמות בנו הרוצות לחיות שלא לפי חוקי התרבות.

אז אנחנו רואים שהתשובה של פרויד לשאלה איך התרבות גורמת לנו לפעול לפי החוקים שלה גם כאשר אף אחד אינו משגיח עלינו, היא שההתפתחות האישית שלנו מובילה אותנו להזדהות עם המערכת התרבותיות והאמונות שלה, אמונות כללים וצורות התנהגות שאנחנו מפנימים לתוכנו.
כך ביחד עם ההזדהות אנחנו מתחילים להעניש את עצמנו ושוללים מעצמנו את היצר שבתוכו אנחנו מרגישים חיים. אנחנו עושים זאת בהמצאת תודעת האשמה שאנחנו מפתחים כלפי עצמנו, אנחנו מאשימים ומענישים את עצמנו,אנחנו הופכים להיות המשגיחים והצנזורים של עצמנו. והחרדה שפעם היתה לנו מפני הפסד אהבה-מהאחר הופכת להיות החרדה מפני הביקורת שלנו את עצמנו.
כך אנחנו הופכים להיות מאלימים כלפי חוץ, לאלימים כלפי פנים, אנחנו הופכים להיות אלה הפוגעים בעצמנו, ואנחנו מוסיפים על כל זה את אש הבערה של רגש האשמה.

המחשבה הפסיכואנליטית מסבירה את הקושי הנפשי הקיים להתנתק מקהילות מסורתיות, או מתכתיבים חברתיים לגבי מגדר, מיניות או אידאולוגיות. ההזדהות וההטמעה הן חלק בלתי נפרד מהמבנה הנפשי שלנו, ותהליך ההכנסה אל התרבות כל כך חזק, עד שהוא עלול להוביל אותנו לפגוע בעצמנו ולמנוע מעצמנו את החיים שהיו גורמים לנו סיפוק ואושר. אנחנו מאמצים את תכתיבי החברה אפילו כאשר הנזק שבהם עולה על התועלת.
אמנם התרבות נוצרה כדי להגן עלינו מפני אלימות, אך צריך לבחון בחומרה איך המטרה הזו השפיעה בדרך על הנפש.

רגש האשמה הוא מעין פילטר שאחראי על האופן בו אנחנו חושבים על היצרים שלנו וצובע אותם באופן שלילי או חיובי לפי חוקי החברה. ולכן, כדי לרפא את הכאב שנגרם לנו מהאשמה עצמית, אנחנו צריכים לזהות את הפילטר דרכו אנחנו מתבוננים במחשבותינו. ומעבר לזה, לשאול את עצמנו באומץ איזה תכתיבים חברתיים-תרבותיים אנחנו מוכנים לשמר, וממה אנחנו מוכנים להפרד כדי לשחרר את עצמנו מהביקורת העצמית הכואבת.
החברה החילונית נוטה לחשוב שעצם השחרור מאלוהים השאיר אותנו נטולי אשמה, אבל האם אנחנו באמת חופשיים מתכתיבים תרבותיים-חברתיים שמדכאים אותנו ומביישים אותנו ומעוררים בנו אשמה? מהם הפילטרים שגורמים סבל לאדם בחברה החילונית?

אז עד כאן עם ההתבוננות פנימה, תודה שצפיתם ואני מזמין אתכם להירשם לערוץ שלי ביוטיוב
כדי שנוכל להמשיך ולברר האם החברה החילונית באמת השתחררה מרגש האשמה שמוביל לצמצום החיים?

כאשר אנחנו מדמיינים עולם לא מושלם, הדימוי המיידי שעולה בנו תחושה של מחסור, גם בלי תחושה של שפע שקדם לו. לדוגמה, לאחר שינה ארוכה מאוד אנחנו מתעוררים רעבים וצמאים, ואיננו צריכים לחשוב או להרגיש כיצד היינו שבעים קודם לכן כדי להבין את הרעב, מפני שכשאנו רעבים או כאשר אנו חווים כאב המידיות של התחושה תופסת אותנו בשלמותנו. לדוגמה, בסדרת הספרים וסרטי הקולנוע משחקי הרעב, נקודת הפתיחה של כל הסדרה היא עולם לא מושלם, עולם של פועלות ופועלים רעבים, שנשלט על ידי כוח צבאי מדכא וחזק במיוחד, עולם בו לאזרחים אין לכאורה יכולת שינוי. כצופים, גם אם לא חווינו רעב דומה או דיכוי דומה, אנחנו מיד מזדהים עם הגיבורה וחבריה, בדיוק מן הסיבה שאנו צופים בבני אדם שאינם ראויים לפורענות שנפלה בחיקם, ושואפים כמונו לחוות עונג ולהמנע מצער וכאב.

עוד לפני התובנות המעמיקות של פרויד אודות הנפש, ישנה תובנה מעניינת המקדימה אותו בכמה אלפי שנים, והיא מצויה בכתבים הבודהיסטיים, לפיהם הצורך האנושי האמיתי הינו להגיע לנירוונה. הנירוונה הבודהיסטית אינה רודפת אחרי תענוגות, אלא דוקא אל מצב נפשי ופיזי של רוגע גמור, כמו מים עומדים. אל מעין איזון מוחלט – העדר גלים של עונג, אך גם העדר מערבולות של כאב וזרמים תת קרקעיים של צער שסוחפים את התודעה ומכווינים אותה. פרויד הכיר שעל אף הצורך בשקט ושלווה פועם בנפש שלנו כוח נוסף. לאחר שפרויד כתב את האמירה המפורסמת שאיתה התחלנו הוא שם לב למשהו מאוד מעניין: בעת טיפול בחיילים שלקו בהלם קרב במלחמת העולם הראשונה, הוא גילה שעל אף השאיפה התמידית אל העונג, יש בנו בבני האנוש כוח פנימי שמושך אותנו כל הזמן בחזרה אל אירועים טראומטיים בחיינו. שוב, תוצרי הדמיון הפופולריים שלנו מדגימים את זה שוב ושוב: גם בסרטים רומנטים, וגם בסרטי פעולה והרפתקאות, כדי להשלים את העלילה בהצלחה על אחד מן הגיבורים לשוב בחזרה אל העבר שלו, כדי להתמודד עם טראומה שמונעת ממנו להמשיך בחייו; כדי שבני הזוג יכולו לממש את אהבה שלהם על אחד מהם לפתור סוגייה נפשית מן העבר, על הגיבורה לחזור אל העבר שלה כדי להתמודד עם הטראומה כדי שתוכל לשוב כמנצחת.

אכן, תהליך התבגרות שלנו וחלק נכבד מחיינו הבוגרים,מלווים בחזרה אינסופית לעוולות שחווינו כילדים. כל מי שעבר בחייו טראומה תמיד חוזר במחשבה אל הטראומה, ומוצא שהיא מציפה את התודעה. החזרה המכאיבה הזו אינה מתרחשת רק במחשבה, אלא הגוף שלנו עצמו חוזר אל הטרואמה שחווינו. כולנו מכירים את הזעם שנולד בנו כאשר פונה אלינו מכר או זר באופן גס שמציף בנו פגיעות מהעבר שחווינו מידי אנשים משמעותיים או באירועים משמעותיים. אנו חשים מגוון תחושות פיזיות כגון גועל, בחילה, שיתוק, רעד, הלמות לב, עליית חום הגוף ועוד . גם כאשר נספר על האירוע למישהו אחר, או כאשר נעלה אותו בזכרוננו, עדיין נחוש חלק מהתחושות הפיזיות האלו.
בקולנוע עושים מהטראומות שלנו שוברי קופות. בכל סיפור יש חובה למספר, והיא לספר סיפור כפי שאנו מצפים לשמוע. וכדי ליצור את העלילה ישנם מספר כללים שהחשוב בהם, כפי שפרויד לימד אותנו, הוא: לדרוש אחר קבלת העונג והמנעות מצער וכאב. אבל הכלל הזה הרי לא מספיק, משום שכדי למשוך אותנו אל הקולנוע צריך עלילה משובשת, אחרת לא תהיה תנועה מן התוהו אל ההרמוני. צריך את התוהו ואת הצער ואת הכאב בדיוק משום שאנחנו בני האדם נמשכים לשם כמו פרפר לאש, ואנו נמשכים לשם בדיוק משום שאנו שואפים אל העונג, אך כדי לחוש את תחושת הקדושה שבניצחון עלינו לעבור ביחד עם הגיבורים את שבעת מדורי הגיהנום. בכל מדור הנפש שלנו משתנה, בכל מדור הנפש שלנו מתחזקת, ואנו מבינים את הכוח הנדרש מאיתנו כדי לעמוד אל מול המציאות, אל מול המציאות של המדור הבא בתור, משום שאינסטינקטיבית אנו יודעים שזו הדרך שתוביל אותנו אל דרגת השחרור.

אנחנו יושבים מול מסך, ובקלילות של רקדן אנחנו מדלגים ביחד עם הגיבורה מאירוע לאירוע, עד לאותו אירוע מוכה גורל, שמהווה גזרה שיש להתמודד עמה. כעת עלינו לאחד את כוחות הנפש שלנו עם הגיבור/ה על מנת להשמיד את הפחד שאחז בנו עד לאותו הרגע, שהרי מיהו גיבור אם לא זה הכובש את פחדיו שלו? אם נחזור לדוגמה של משחקי הרעב, מיהי גיבורה אם לא זו שהתנדבה לעבור אירוע מפרך ורצחני במקום אחותה הקטנה שעלתה בגורל כקורבן, למרות שהיא עצמה מלאת פחד, ורוצה מאוד להמנע מהצער והכאב הכרוכים באירוע. בסופו של הסרט הגיבור מגיע אל מעיינות הישועה, אל המקום שנקרא לו עכשיו הנירוונה, אל השקט שאליו הגיבור שאף. אך רגע לפני שנגיד "איזה יופי!" ונצא מן הקולנוע; לפני שנצא מהאולם החשוך אל האור המלאכותי של המבואה, אל הרעש ההומה, אל החזרה אל המציאות, נעצור לעוד שניה אחת בקולנוע, אל הרגע הזה שבו מצאנו לרגע את עצמנו, כשהעולם מושלם לרגע אחד, וננסה למשוך את הרגע הזה, לא לתת לו להתנפץ לנו אל מול כתוביות הסיום. ומה קורה לנו שם מתוך השקט והשלווה? מהו הקול שאנו שומעים בתוך תוכנו? מהי הקריאה הבלתי נשמעת המתרחשת בתוכנו מתוך הזן?

לפני שניטיב לשמוע את הקריאה של הזן אלינו, עלינו לשוב פעם נוספת אל פרויד המספר לנו על עיקרון נוסף, עיקרון המציאות. פשוטו כמשמעו: כדי שאנו כבני אדם נוכל לממש את עצמנו, כדי שנוכל להגשים את המטרות הגדולות של החיים, עלינו ללמוד לשלוט בתשוקה המידית שלנו לעונג, עלינו לקחת בחשבון את תביעות המציאות. בזכות היכולת שלנו לא להתמכר כל רגע אל תשוקה ספונטנית, אנו מסוגלים לפתח את העצמי שלנו, ולהגיע להישגים גדולים יותר. בכדי להגיע להישגים בחיינו עלינו לפעול בתוך המציאות, ללמוד את דרכיה ולשתף פעולה עם דרישותיה, אחרת לא באמת נוכל להתקיים, מפני שחיינו מתחילתם ועד סופם מתרחשים בתוך המציאות.

אז מה גורם לאדם לעמוד אל מול המציאות ולבחור את המעשה? מה מעניק לנו את הכוח להשיל מעצמנו את הפחדים והטראומות העוטפים את גופנו?

נחזור לקולנוע. הרי רק לפני שני רגעים הנפש שלנו היתה שלובה לחלוטין בעקרון המציאות של גיבורה בדיונית לחלוטין. כלומר, רק לפני רגע, כאשר כתוביות הסיום עלו, חווינו התפוגגות מיידית של עקרון המציאות כפי שחווינו לאורך שעה וחצי או שעתיים. עברנו סימולציה מרגשת של הפרה והתנגדות לעקרון המציאות. הרי, האירועים הדרמטיים בסרט, אשר גרמו לגיבורת משחקי הרעב להתנדב ולחוות צער וכאב פיזי רב, באו תוך התנגשות עם עקרון המציאות האומר לה שאם ברצונה להבטיח את חייה, עליה להשלים עם מות אחותה ולשתף פעולה עם השלטונות המדכאים. אך היא (ואנחנו, משום שהתודעה שלנו נטמעת בשלה) מסתכלת על הדברים לא כגזרת גורל, אלא כמבנה מלאכותי שנוצר על ידי בני אנוש, וככזה, ניתן להפרה על ידי בני אנוש. הבדיון של הקולנוע אשר יוצר לעינינו עקרון מציאות מזויף, מסב את תשומת ליבנו למאפיינים מלאכותיים של עקרון המציאות בחיינו. לרגע הנפש שלנו מזהה את הדמיון הנורא בין מהדורת חדשות "אמיתית" לבין זו שהוצגה בסרט. בין עלילות שנכתבו על ידי עיתונאי חצר, פרסומאים, כותבי נאומים ומומחים אקדמיים לבין עלילות של תסריטאים בדיוניים. לרגע, ממש כמו הבודהה, אנחנו רואים את התמונה השלמה משום שיצאנו לגמרי מהמסגרת.

בסופו של הסרט, ברגע השלווה הזה, שבו המציאות החיצונית עדיין לא חזרה אלינו, לכדנו בתוך-תוכנו את עיקרון המציאות עצמה. הבנו מתוך המלכודת של התסריט את מלאכתם של בעלי השררה בעולם המציאות, את אופן פעולתם, את האופן שבו אירוע רודף אירוע, חדשה רודפת חדשה. לעיתים, מחוץ לקולנוע הכל נראה לנו הגיוני. אבל, ועכשיו ברגע הזה, השלו כל כך, האסונות והמיסים והפחדים והעוולות והשנאה שמוטלים אלינו ממסך החדשות פתאום נתפסים בתוך-תוכנו כמלאכתם של יחצנים, דוברים, לוביסטים ומומחים שתמורת בצע כסף "יסבירו לנו" (את מהלך העניינים כפי שאנחנו צריכים להבין אותו), "ייעצו לנו" (לבחור באינטרסים שלהם) "יוכיחו לנו" למה עלינו להמשיך ולהיות עבדים של אדון זה או אחר. ברגע השלווה הזה אנחנו חווים שבר של זעם, כי אנחנו חשים שהיינו נתונים למניפולציה. ומתוך הזעם נולדת אפשרות לעצמי משוחרר.

כאשר אנו מחליטים לפעול בתוך המציאות כדי לשנותה, במקום לברוח אל העונג שבשכיחה או להעלם לגמרי בתוך הסבל של הטראומה, זהו הרגע שבו אנו כמו הגיבורה בוחרים להעמיד את המציאות על מקומה, להעניק למציאות את האמירה שלנו: ואף על פי כן. אני, כשאני עוצם את העיניים, והזן שבתוכי קורא לי לשוב אלי, אני זועם, ואני פונה אל המעשה. ולפעמים המעשה הוא לכתוב ספר, על האופן שבו התשוקה חוזרת אל העולם, התשוקה אל העונג שבחירות, אל הריקוד החופשי, אל החיים שלא תוסרטו עבורי על ידי בעלי עניין. אל האפשרות לחיות בתוך מציאות שהעיקרון המנחה אותה הוא אינו רטט לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, אלא שמירת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.