אני מזמין אתכם לראות את הסרטון ולשאול את עצמכם:
1. האם אתם אמיתיים עם הרצונות שלכם?
2. האם אתם מוכנים להתחייב לשינויים כדי שתוכלו לממש את הרצונות שלכם?
3. האם אתם מאמינים שאתם יכולים להשתנות? ואם לא!! האם יכול להיות שאתם פשוט התרגלתם להאמין בכך?
4. מי הייתם יכולים להיות אחרי השינוי שאתם כל כך רוצים לעבור?

אז למה אנחנו מספרים את אותה בדיחה במקומות הלא נכונים, ולמה במקומות עבודה אנחנו מתחילים להתנצל לפני שאנחנו אומרים את דעתנו, ולמה בזוגיות או בפגישה ראשונה אנחנו מובילים את הסיטואציה פעמים רבות בכוח לקריסה. אז למה ברגעים מסוימים אנחנו פועלים נגד האינטרס שלנו ופוגעים בעצמנו, למרות שהיינו ממש רגע אחד לפני השגת המטרה.

בסרטון אני מדבר על הכשלה עצמית ומציג  תרגיל לשליטה בדיבור, שעוזר לנו לשלוט בדיבור שלנו במצבים מלחיצים ולהפחית את החרדה.

הטקסט המלא של הסרטון:
שלום, שמי ניר, בסרטון נברר מהי הכשלה עצמית, למה היא קוראת ואיך ניתן להשתחרר ממנה, ואני אתן תרגיל שעוזר להתמודד עם אחד המאפיינים שלה.

הכשלה עצמית פועלת כמו בומרנג שנזרק באופן לא מיומן, אנחנו עושים או אומרים משהו שמיד לאחר מכן חוזר ופוגע בנו. אלה הרגעים ששינוי קטן בהתנהגות שלנו היה מועיל, אך מסיבות שנראה בסרטון, אנחנו מאבדים שליטה על הדברים ומובילים את עצמנו לסחרחרת מיותרת. בהכשלה עצמית אנחנו מאפשרים למבטים של האחרים לפנות אלינו כזרקורים של מבוכה וכחצים של ביקורת. ההכשלה העצמית פוגעת בנו מבחינה חברתית, כי היא גורמת לנו להרגיש שאחרים מתייחסים אלינו בזלזול, כעס ואכזבה. והיא גורמת לנו להציג ולחיות את עצמנו בגרסה מוחלשת שלנו.

אז למה אנחנו מספרים את אותה בדיחה במקומות הלא נכונים, ולמה במקומות עבודה אנחנו מתחילים להתנצל לפני שאנחנו אומרים את דעתנו, ולמה בזוגיות או בפגישה ראשונה אנחנו מובילים את הסיטואציה פעמים רבות בכוח לקריסה. אז למה ברגעים מסוימים אנחנו פועלים נגד האינטרס שלנו ופוגעים בעצמנו, למרות שהיינו ממש רגע אחד לפני השגת המטרה.

עכשיו, כדי להבין למה אנחנו פוגעים בעצמנו, אנחנו צריכים לחשוב במקביל על השאלה שתראה ברגע הראשון כפשוטה אך האפקט שלה ילך ויתבהר לאורך הסרטון, והשאלה היא: למה מי שאינו יודע להטביע כדורסל לסל נכשל כל פעם מחדש להטביע את הכדור לסל. ואנחנו גם נצטרך להזכיר לעצמנו שפעולות חברתיות מתרחשות בחברה, הן תמיד מתרחשות ביחס אל מישהו אחר שצופה בנו, ומגיב אלינו.
אז איך שאלה כל כך פשוטה ואמירה כל כך ברורה, שפעולות חברתיות מתרחשות בחברה, יכולות להסביר לנו את הסיבות שבגללן אנחנו מכשילים את עצמנו, ומונעים מאיתנו לממש את החיים באופן מלא ועשיר יותר?

מתחילים!, לכל משחק כמו לדוגמא משחק כדורסל יש חוקים המגדירים את גבולות המקום שבו מתרחש המשחק, שמגדירים את היחסים בין השחקנים, ואת ההתכלית של המשחק. כלומר במשחק אנחנו צריכים לפעול בהתאם לכללי המשחק. כך גם בסיטואציה חברתית אנחנו תמיד מוגבלים למקום של המפגש, אנחנו מוגבלים על ידי היחסים החברתיים בין הנפגשים שקובעים מה מותר ומה אסור להגיד או לעשות, ולכל מפגש יש תכלית מסוימת, זה יכול להיות מפגש לצורכי עבודה, פנאי, לימודים ועוד.

שלוש ההגבלות –  הגבולות של המפגש, היחסים בין הנפגשים ומטרת המפגש –  מגדירים לכל אחד מהנפגשים את הציפייה מהם ואת האופן שלפיו הם יכולים וצריכים להתנהג, כלומר כל אחד צריך להתנהג בהתאם לסיטואציה שמתרחשת.

עכשיו, התכלית של משחק, כמו משחק כדורסל, מגדירה את המיקום של כל אחד מהשחקנים לפי היכולות המשחקיות שלו. כאשר היכולת המשחקיות נמדדות לפי האופן בו השחקן מגיב בזמן אמת לסיטואציה המשחקית.

כשאנחנו חושבים על פעולות של הכשלה עצמית, אנחנו צריכים להשוות את החוויה הנפשית שמתרחשת בנו כאשר אנחנו נכשלים, לחוויה הנפשית שעובר שחקן לא מיומן במשחק ביחד או נגד קבוצה מקצועית. ברור לכולנו שהשחקן הזה יחווה כישלון אחר כישלון לבטא יכולות משחקיות. וברור לנו שהחוויה האישית שלו תהיה חולשה נפשית ופיזית שתהיה מלווה במחשבה: "למה אני עושה את זה לעצמי, ומתי הסיוט הזה כבר יסתיים". וכאשר אנחנו חווים בעצמנו את הסיוט הזה שבו אנחנו נכשלים להביע את עצמנו מתרחש בנו עוד משהו: נולדת בנו תחושה של סלידה מהמשחק עצמו ומהשותפים אליו. כלומר הפגיעה החברתית פוגעת גם ביחס שלנו אל האחרים וגם לעצם הרצון שלנו להיות שותפים למשחק.

מהדוגמה אנחנו רואים שברמה האישית כישלון בביטוי יכולות מוביל לתסכול, והתסכול מעלה בנו תחושות של סלידה מהאירוע החברתי המסויים. אבל מנקודת המבט של הקהל שמשקיף עלינו מבחוץ, כמו למשל קהל-צופים במשחק כדורסל, הקהל רואה שיש אי התאמה בין היכולות שלנו לבין מה שנדרש מאיתנו להביע במשחק. וכאשר אנחנו מסתכלים כך על הסיבות שמובילות להכשלה עצמית, אנחנו מתחילים להבין מדוע הן נוצרות ואיך ניתן להתמודד איתה.

כל מתאמן יודע שכדי לפתח יכולות פיזיות האימון חייב להיות שיטתי ולאורך זמן, והוא תמיד חייב להיות מותאם לרמה שבה נמצאים. אנחנו יודעים שחווית ההתמודדות עם סיטואציה שלא עברנו הכשרה להתמודד איתה מובילה אותנו לחוות חרדה וספקות עצמיים. הדבר נכון גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית. אם ננסה להבין תיאוריה מתמטית מורכבת כשכול מה שאנחנו יודעים הוא מספר מצומצם של נוסחאות מתמטיות מבית הספר, יראה לנו בלתי אפשרי להבין בכלל מה התיאוריה אומרת. כך גם אם ננסה להתמודד באיגרוף מול מתאגרף מקצועי, יראה לנו שזה מיותר בכלל לנסות ולהשתפר. וככל שהפער בין היכולות שלנו לנדרש גדול יותר, כך תהלום במחשבות שלנו ותחרסם בביטחון העצמי שלנו בעוצמה חזקה וכואבת יותר האמירה: שאין בכלל טעם להמשיך ולהתאמן.

אנחנו רואים שכאשר הפער בין יכולות ההבעה שלנו ובין האירוע שבתוכו אנחנו נמצאים גדול, כלומר, כאשר אין לנו יכולות אמיתית להתמודד עם הסיטואציה שאנחנו נדרשים לפעול בתוכה, מיד עולות בנו תחושות של אימה, של מועקה ותסכול. החוויות האלה מייצרות בנו תחושות של ניתוק מהמציאות החיצונית, כי אנחנו לא מצליחים להבין אותה ולהגיב אליה, כי אנחנו נמצאים תמיד באיחור ביחס לסיטואציה, בדיוק כמו שקורה כששומעים בדיחה בחברה ומבינים אותה באיחור, הצחוק המאוחר שבה אחרי הצחוק של כולם יוצר מבוכה שמרחיקה ומנתקת מהשאר.

וכאן אנחנו כבר ממש מתחילים לראות את הסיבה להכשלה עצמית. אמרנו שהכשלה עצמית זו פעולה שאנחנו עושים שמובילה אותנו להכשיל את עצמנו מול אחרים, באופן שנראה כחסר סיבה, ושגורם לנו לשאול: למה אנחנו עושים את זה לעצמנו.

אבל עכשיו אנחנו יודעים, שכאשר יכולות הביטוי שלנו אינן עומדות ביחס ישר לסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, אין לנו את היכולת לבטא את עצמנו, בדיוק כמו אותו שחקן שנכשל במשחק מקצועי. וכמו אותו שחקן, הכישלון מייצר בנו סבל ומועקה.

הסבל והמועקה יוצרים בנו סלידה מהסיטואציה, וכאשר אנחנו סולדים מהסיטואציה, אנחנו משתדלים להימנע ממנה. הבעיה היא שמצד אחד אנחנו נרתעים מהסיטואציות שגורמות לנו להכשיל את עצמנו, אבל מהצד השני כאנשים שחייבים לחיות ולפעול בחברה אנחנו לא יכולים להימנע מהחזרה שלהן. כלומר, כל עוד אנחנו לא מתייחסים ברצינות לכך שאנחנו צריכים לשפר את היכולות שלנו אנחנו נמשיך לסבול מהחזרה של ההכשלה העצמית.

אבל הבעיה לא נפסקת כאן, כי במקום שבו ההכשלה העצמית עולה, החיים שלנו הם אלה שנעצרים. ההכשלה העצמית מונעת ממני להרגיש תחושות ורגשות רבים, ולפתוח לי אופקים חדשים לחיים.

למה הכוונה? אם היכולת האישית שלי אינה מאפשרת לי לבסס יחסים זוגיים, נמנעת ממני היכולת לחוש רגשות ותחושות של אינטימיות. אם היכולת האישית שלי מובילה אותי להתנצל מול כולם כל פעם שאני מדבר, אני מונע מהאחרים לתפוס אותי כבעל אמירה רצינית.

כאשר אני נכשל להביע את עצמי אני מונע מעצמי לחוש את התחושה של ההצלחה להביע את עצמי, ואת מגוון האפשרויות החברתיות והאישיות שביטוי עצמי נכון היה פותח לי.
למעשה מה שקורה הוא שהגבול של ההכשלה העצמית הופך להיות האופק של חווית החיים. וכאשר אנחנו לא מתמודדים עם סיטואציות של הכשלה עצמית, אנחנו לא לומדים להרגיש ולהחצין תחושות של הצלחה, ותחושות של מסוגלות אישית, בדיוק משום שלא למדנו איך להביע אותן.  לכן כדי להתגבר על הגבולות האלה, ולראות אותם בדיוק כפי שהם, כחולשות שניתן להתגבר אליהן, נראה עכשיו איך השאלה שממנה התחלנו –  למה מי שאינו יודע להטביע כדורסל לסל נכשל כל פעם מחדש – עוזרת לנו. או במילים אחרות, זה לא מספיק לצפות במשחק כדי שנוכל להיות חלק ממנו.

אז לתשובה: הכשלה עצמית נולדת בנו בעקבות אירוע בעבר שנכשלנו בו להביע את עצמנו וחווינו את החרדה והמועקה, שייצרו בנו את הפחד להתמודד עם הסיטואציה. הכשלה עצמית גם נולדת בנו בעקבות אירוע עתידי שמעולם לא התנסנו בו, והחשש שלנו הוא שיכולת הביטוי שלנו תקרוס.

הכשלה עצמית נבנת בנו, כמו שהיא נבנת בילדה שנולדת לחברה מסורתית שמונעת ממנה התפתחות אישית. הילדה נענשת כאשר היא מבטא את עצמה באופן חופשי שלא לפי הציפייה ממנה, ולכן אותה חברה מלמדת את הילדה להתרגל להרגיש את הכישלון של ההבעה העצמית. ומה שקורה בפועל הוא שחוויות שהיא עוברת מובילות אותה להכשלות עתידיות. האירוע הקשה בונה בנו את הפחד העתידי לבטא את עצמנו עם קשר או בלי קשר לרמת היכולת האישית האמיתית שלנו.

אבל למה האירועים החברתיים השליליים שעברנו מונעים מאיתנו לפתח את יכולות ההבעה שלנו? הרי אנחנו תמיד אומרים אחד לשני, "תקח את זה בקלות" ' עזוב הכל שטויות", "אל תחשוב על זה בכלל, חבל על האנרגיה".

בדיוק כמו החוויה שמתרחשת במשחק מול קבוצה מקצועית, ובדיוק כפי שמתרחש עם הדוגמה של הילדה, פגיעות נפשית מתרחשת כאשר היא מופנת אל מקום שבו לא נבנתה בנו תשתית מספיק חזקה להתמודד עם האמירה של האחר. זה המקום שבו יכולת הביטוי שלנו לא עומדת בקנה אחד עם מי שאנחנו.
אנחנו לא יכולים "לקחת את זה בקלות, ולעזוב את זה כשטויות", כי אז אנחנו נוביל את עצמנו להכשלות עצמיות וכאבים נוספים בעתיד. כי כל עוד לא ביססנו וביצרנו בתוכנו את המסוגלות האישית להחצין את עצמנו, אנחנו נמשיך להיפגע.

בדיוק כמו בספורט, רק האימון מאפשר לי להשתפר. כפי שלא נצליח לקלוע לסל בלי ללמוד ולהתאמן על הטכניקה, כך גם לא נתגבר על מכשולים עצמיים אם לא נתאמן. ככל שהמרחק שאני יכול לרוץ ארוך יותר, כך משך הזמן שאני יכול לרוץ ללא קושי רב יותר. כאשר אני יודע לקורא בלי כל מאמץ, רק עייפות או חוסר עניין יגרמו לי להפסיק לקרוא. הכוונה, מסוגלות אישית מונעת בזבוז אנרגיה נפשית על התמודדות עם מכשולים חברתיים. וכך הדבר בדיוק גם עם הכשלה עצמית. ככל שהמסוגלות האישית שלי להביע את עצמי גבוה יותר, כך אני נמנע מהכשלה עצמית, כי יש לי את הכוח הנפשי להתנהל בהתאם למי שאני.

לכן בשביל להשתחרר ממצבים בהם אנחנו מכשילים את עצמנו, אנחנו צריכים להתאמן על היכולת שלנו להביע את עצמנו, כי זה לא מספיק לדעת מה אני רוצה ולמה אני מסוגל, אני צריך לדעת איך לבטא את הרצונות והמסוגליות שלי באופן משוחרר.

לכן כדי להתמודד עם הכשלות עצמיות שפוגעות בנו באופן שיטתי, צריך תוכנית אימונים שבנויה לפי שלבים, שכל שלב מותאם ליכולות האישיות של המתאמן, כי אנחנו רוצים לשפר את היכולות להביע את עצמנו באופן חופשי ולאורך זמן רב יותר. אנחנו צריכים להתאמן על ההחצנה של יכולות הביטוי שלנו כדי שנתרגל לחוש את ההרגשות והתחושות של ההצלחה של הביטוי האישי, בשביל למנוע מהן להציף אותנו, בשביל שנהנה מההבעה שלנו באופן חופשי, ונזכה לאפשרויות החיים החדשות שנפתחות עבורנו.

עכשיו, לפני שאני מסיים, אחת הדרכים לתרגל התמודדות עתידית עם הכשלה עצמית היא להתאמן על היכולת שלנו להגיב באופן חופשי וסופנטני אל האירוע. ספונטניות נוגעת בצורך שלנו להתמודד עם המתח הנפשי שעולה באירוע, מתח נפשי ששואל את עצמו כל הזמן "איך אני ממשיך להביע את עצמי", ו"איך החשש לא מוביל אותי להיסגר בתוכי ". וצריך לזכור שסופנטניות אמיתית יכולה להתרחש רק שיש איתנו לפחות עוד מישהו. לכן התרגיל שאני נותן הפעם הוא חלקי כי אתם תעשו אותו לבד, אבל בעל השפעה חשובה ביותר.
התרגיל מחולק לשניים, ומומלץ לחוזר על כל אחד מהתרגלים לפחות חמש פעמים.
התרגיל הוא כזה:
אתם בוחרים תוכנית או כתבה שבה מראיינים מישהי או מישהו, זו יכולה להיות תוכנית שמראיינת פוליטקאים או סלבריטאים. אתם לוקחים מכשיר הקלטה ואתם מקשיבים לשאלה, ומיד שהיא מסתיימת בלי לחשוב או לתכנן אתם מתחילים לענות את התשובה שלכם.

אם שואלים את השחקן איך היתה החוויה לשחק בסרט, אתם מיד ממציאים תשובה, אם שואלים פוליטקאי מה הוא חושב על התוכנית הכלכלית החדשה, אתם מיד עונים את התשובה שלכם. המטרה שלכם היא לנסות להרחיב כמה שיותר את התשובה, ובאופן הגיוני. אתם עונים עד שתי דקות לתשובה או עד שאתם נתקעים. אם נתקעתם אתם לא חושבים על זה בכלל ומיד עוברים לשאלה הבאה שמופיעה.
לאחר שעניתם על לפחות שש שאלות, תקשיבו לעצמכם, תראו מה אתם אוהבים ומה לא, ותענו פעם נוספת על השאלות, אבל הפעם במקום לענות את התשובה שאתם מזדהים איתה תענו את התשובה שאתם לא מזדהים איתה.

ככל שתתרגלו לתת תשובות ספונטאניות אתם תגדילו את יכולת הביטוי שלכם, והתשובות שלכם גם יתחילו להיות ארוכות והגיוניות יותר.
לאחר שביצעתם את התרגיל הזה לפחות כמה פעמים, וכל פעם עם שאלות אחרות. אתם מבצעים את אותו התרגיל , אבל הפעם אתם מקליטים את עצמכם עונים את התשובות במצלמת הוודיאו שיש לכם בסמארטפון, ובזמן ההקלטה אתם לא עוצרים ומתחילים מחדש כשאתם מרגישים שנתקעתם. המטרה של התרגיל היא להרחיב את ההתעמתות שלכם עם הסיטואציה, כי עכשיו אתם גם רואים את עצמכם עונים ולא רק חושבים איך לענות. ניתן בהתחלה להשתמש בשאלות שכבר עניתם עליהן בתרגיל הראשון, אבל זה חשוב לתרגל גם עם שאלות חדשות.

לאחר שסיימתם לענות צפו בהקלטה ותראו שוב מה אהבתם ומה הייתם רוצים לשפר, ותחזרו לענות על אותן שאלות, כשהפעם תתנו את התשובות שאתם לא מזדהים איתן. אחרי ההקלטה תבחנו את עצמכם ותשוו איך אתם מדברים ונראים כשהתשובות שלכם תואמות את המחשבה שלכם וכשהן לא. תחזרו על העבודה עם המצלמה לפחות עוד יומיים, כל פעם עם שאלות חדשות.

בזמן התרגול נסו לחשוב באופן ביקורתי אבל בונה. לא "מה אני עושה רע", אלא מה "מה אני רוצה לעשות יותר טוב". כך במקום שהתרגול יהיה מאבק נגד עצמכם, הוא יהפוך להיות מאבק למען עצמכם. וככל שתתרגלו לדבר-לשמוע-ולראות את עצמכם יותר באופן בונה, אתם תבינו טוב יותר איך לבטא את עצמכם, והדבר יעזור לכם להתמודד עם החזרתיות של ההכשלה העצמית, כי ביחד עם התרגול אתם מפתחים באופן בריא סבילות לתחושה של חוסר הביטחון שתוכלו לתת תשובה ארוכה והגיונית, בדיוק כמו שבספורט צריך לפתח בהתחלה סבילות לכאב הפיזי. וכשאתם מצליחים לענות באופן שמספק אתכם, אתם בונים לעצמכם את התחושה הבריאה של סיפוק מהצלחה לבטא את עצמכם באופן חופשי.

התרגול הזה אפקטייוי כי שכשאנחנו מתרגלים ביטוי עצמי, אנחנו מתרגלים את עצמנו להיות ערים יותר להתנהגות, למחשבות ולרגשות שלנו. וככל שאנחנו ערים אליהן יותר, אנחנו לומדים איך לזהות אותן ברגעי האמת, וכמו אותו שחקן אנחנו משפרים את המוכנות והיכולת שלנו להתמודד עם הלחץ והדינמיות של הסיטואציה האמיתית.

אז עד כאן להפעם, תודה שצפיתם, ואני מזמין אתכם להירשם לערוץ שלי ביוטיוב כדי שנוכל לשוב ולהיפגש

המשותף לפחדים חברתיים כמו: פחד מפני יצירת קשר זוגי, פחד מפני ראיונות עבודה, פחדים להיראות בחברה, ולבעיות של דימוי עצמי נמוך, הוא שבמצבים אלה אנחנו נדרשים להביע את עצמנו באופן מידי. המצבים האלה מייצרים בנו אי נוחות כי נוצרת אי התאמה בין איך שתכננו להביע את עצמנו ואיך שהתנהגנו בפועל.

הדרך להתמודד עם הפחדים שחוסמים לנו את החיים, ולהצליח להשיג מטרות בחיים היא להתייחס אל הנפש שלנו כפי שספורטאי מתייחס אל הגוף שלו. כאל מה שניתן לתרגול ולפיתוח.

בסרטון אני מדבר על חרדות חברתיות ומציג  תרגיל פשוט וקל ליישום, שעוזר לנו לשלוט בצליל הקול שלנו במצבים מלחיצים ולהפחית את החרדה.

אני זוכר עד היום את האימה שחוויתי כשקראתי כנער את הספר "זה" של סטיבן קינג, היו בספר רעיונות כל כך מצמררים שהיה חשש אמיתי שהרוע יגלוש מהדפים, ויחלחל למציאות שלי, ועדיין המשכתי לקרוא עמוד אחרי עמוד, מהופנט מהזוועה.

ספר או סרט אימה מבוסס על מוות פתאומי ולא מובן, שפוגע בחפים מפשע באופן אקראי לחלוטין. לא בכל סרטי האימה נמצא פתרון לתעלומה מדוע הרציחות התרחשו או מה היה המניע של הפוגע. הסברים מרגיעים משום שהם משחררים אותנו מהאימה. אנחנו לא מבינים מה יכול להיות המניע לטבח בלאס וגאס, והמחשבה שיכול להיות שלעולם לא נבין אינה מרפה. אימה אמיתית היא חסרת כל הבנה, המוות בא בלי סיבה ואין דרך להיחלץ ממנו. אנחנו אוהבים סדר כי הוא מאפשר לנו לשמר תחושה של חיים בטוחים יותר. האימה חושפת כל פעם מחדש שככל שנקפיד על סדר חברתי, תמיד הסדר ישבר. ככל שנסתיר את המוות, המוות תמיד יופיע.

למה אנחנו בוחרים לצפות באימה?

אנחנו בוחרים לחוות אימה בקולנוע או בספרות, כי בעמדת הצופים אנחנו מוגנים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מותקף במציאות, כי האימה משתקת אותנו, מונעת מאיתנו לפעול נכון, ומצלקת אותנו לעתיד. מספיק לצפות ביוטיוב בסרטי מתיחות המבוססות על אימה, כדי לראות איך אנשים פשוט נשברים ולא מצליחים לייצב את עצמם למשך רגעים ארוכים. ההפתעה שכרוכה באימה משאירה את הנפש מעורערת.

ההפתעה שוברת את תפיסת המציאות, אנחנו לפתע הופכים להיות "עיוורים" מבחינה שכלית, אנחנו לא מצלחים לחבר את התמונה שמופיעה מולנו לתובנה שאנחנו יכולים לפרש ולהתמודד איתה. בקולנוע אפקט ההפתעה נעשה בחדר העריכה, ואנחנו, באופן פרדוקסלי, מצפים להפתעה. בחיים האמיתיים, כשאנחנו חוזרים בסוף היום מהעבודה, או הולכים לקנות משהו בסופר, אנחנו "לא צופים" "שיקרה משהו".
כשאנחנו מנסים להבין מדוע סרטי אימה הם כ"כ פופולריים, ומדוע יש יותר ויותר מתיחות המבוססות על הפחדה, אנחנו צריכים לשנות את כיוון המבט שלנו. מהמבט של צופה שחש את האימה ונחרד, אנחנו צריכים להיות אלה שצופים בקהל שנחרד.

ההפחדה מייצרת גבולות מאוד ברורים בין המפחיד לבין המופחד, אבל גם בין המופחד לבין הצופה הנייטרלי. כשאנחנו רואים תמונות של ניצולים ממעשי אלימות, במקביל לזעזוע מתעוררות בנו שתי תחושות חופפות: חמלה עליהם, וחשש שהדבר יכול היה להתרחש גם לנו. החמלה היא רגש אנושי שמופנה אל אדם אחר, אל אותו אחר שיכול היה להיות אני. אנחנו מתבוננים בתמונות של ניצולים, ומחפשים להבין את הזוועה שהם עברו, אנחנו רוצים ללמוד אותה, כדי שנוכל להיות מוכנים, אנחנו שואלים את עצמנו איך אנחנו היינו פועלים במקומם, אנחנו בוהים באופן חודרני במבט המצולם והכאוב שלהם, היינו מתביישים ונבוכים לעשות זאת מול אדם שחווה טראומה שעומד מולנו.

נקודת המבט של הליצן המפחיד מאפשרת לו לצפות באופן חודרני בהתפרקות הנפשית של אדם אחר. תחשבו שהייתם יכולים לשבת עם הפנים אל מול קהל שצופה בסרט אימה, לראות את המבטים שלהם, את תנועות הגוף הלא נשלטות שלהם. אנחנו מתים מפחד מוות מהמוות, ולכן זו צפייה דרמתית ומפעימה. הישיבה על הבמה והתבוננות באנשים מפוחדים מייצרת הפרדה מלאה בינינו לבין הקהל, אנחנו מוגנים והם מפוחדים, אנחנו חושבים על משמעות המעשה שלהם, והם חשים את האימה. לקומיקאי על הבמה יש יכולת להיות מצחיק, ויש לו גם יכולת להטיל אימה, הוא יכול לבחור אדם אחד בקהל ולצחוק עליו באופן כל כך קשה, עד שאותו אדם יתפרק. בכל הופעה של ליצנים תמיד נדרש מתנדב לבמה, החשש להתנדב הוא שהבדיחה תהיה על חשבוננו. והמומחיות של הליצן היא להוביל אותנו אל ההפתעה הפתאומיות של הרגע הלא צפוי, בזמן שכל מה שאנחנו עושים הוא להתכונן לרגע הלא צפוי. ההתכוננות שלנו בסרט אימה לאימה, והתכוננות שלנו למעשה הליצנות של הליצן, לא מבטלת לגמרי את אפקט ההפתעה, כי החיתוך הוא של המציאות המסודרת, הדבר מייצר בלבול בכל החושים שלנו. ולוקח לנו לפחות מספר רגעים למרכז את עצמנו מחדש.

אנחנו נחזור לעמדה של הצופה על הבדיחה מהצד. זה לא משנה אם אנחנו אנשים טובים או רעים, החמלה לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק ברגעים הלא נכונים, והיא לא יכולה למנוע מאיתנו לבגוד בעקרונות שלנו. אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות משתדלים לא לצחוק מבדיחה שפלה. הסיבה לכך שאנחנו יודעים שזו בדיחה פוגענית, שמי שהבדיחה מופנת אליו נאשם בפשע שהוא לא ביצע. אבל הפניה אל המוסר לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק מבדיחה לא מוסרית, היא כן יכולה להשאיר אותנו אחר כך עם טעם מר על ההתנהגות שלנו.

כשמוצגת לנו ההתפרקות של אדם אחר באופן קומי קשה שלא לצחוק. הווליווד חגגה במשך שנים בהצגה קומית של דמות האישה ההיסטרית. כצופים ידענו שההתנהגות שלה מובנת, שהיא עוברת חוויה מזעזעת ברמה הסובייקטיבית, שהיא עוברת התעללות נפשית בשביל שתהיה בדיחה, אבל העמדה הנייטרלית של הצופה, ההקלה שזה לא אנחנו, והאשליה שאנחנו היינו מתנהגים אחרת, מאפשרים את הצחוק. הבעיה היא כמובן, שהבדיחה מקריבה את הקורבן שלה, וביחד עם הטעם המר שנשאר אחרי הבדיחה, נדבקת אלינו גם פעמים רבות הסטיגמה על האדם שהוקרב בשביל הבדיחה.

בתחילת שנות השמונים אחד הקטעים המפורסמים של בדיחה שמבוססת על אימה קומית הוצגה בסרט הקולנוע אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור, כשהשחקנית קייט קאפשו רצה עטופה במגבת בלילה בג'ונגל כאשר כל צעד שלה מוביל אותה למפגש מאיים עם בעל חיים אחר, בעוד הריסון פורד אדיש לחוויה שלה.
האימה שהדמות חווה היא אמיתית, אבל כצופים אנחנו חווים את ההתנהגות שלה באופן קומי. הבדיחה התאפשרה כתוצאה מן מהפער בין החוויה הנפשית שלה, ובין האופן שהיא הוצגה. אבל לבדיחה יש טעם מר, כי ברור לנו שהתסריט הפך אותה להיסטרית במכוון, ולמרות שאנחנו יודעים זאת, הסטיגמה שנשים הן היסטריות נשארת איתנו. הסיטואציה הקומית-מאיימת משאירה את החותם שלה על הצופה, כי הבדיחה "אישרה" את הסטיגמה התרבותית על נשים. כלומר, אחד מגורמי המשיכה של הצפייה באימה היא היכולת להתנשא על הסובייקט שחווה אותה, ולבנות לעצמנו על חשבונו בטחון עצמי ותחושת עליונות. בין אם מדובר בדמות גברית או נשית, הצפיה בקורבן גורמת לצופה למצב את עצמו בהיררכיה.

https://www.youtube.com/watch?v=3Eo4ni0a_78

סיטואציה שמחברת בין הקומי למאיים, שומרת עלינו מוגנים כאשר אדם אחר מתפרק על ידנו, כאשר הוא חושב שהמוות הגיע אליו (או משהו אחר שהוא מספיק מפחיד). המתיחה גורמת לנו לצחוק ללא כל חמלה, כי הפער בין החוויה הנפשית של זה שנבחר להיות מוקרב על ידי הבדיחה, לבין האמת הוא כל כך גדול שאי אפשר שלא לצחוק. אנחנו מבינים שהסיטואציה נוראית לזה שחווה אותה, למרות שאנחנו מכחישים את זה (כדי לא להתפרק גם) אנחנו חשים שיש סיכון שהיינו מתנהגים באותו אופן, שהבדיחה היא עלינו כבני אדם, על הפחדים שקיימים בנו כל רגע, ושמספיקה שניה אחת להוציא אותם החוצה. אנחנו עדיין צוחקים, הידיעה לא תעצור את הצחוק. הבדיחה המבעיתה חושפת את הפחדים שלנו באופן הערום ביותר.

מה עובר על קורבן האימה?

תארו לעצמכם שאתם הקורבן של המתיחה המפחידה הזו:

האימה מובילה לכך שהקורבן שלה מתפרק ברגעים אלה לחלוטין. זה מצחיק את הצופה כי זה "לא אמיתי", ועדיין עבור  הקורבן זה נחווה "כאמיתי". הבדיחה מתאפשרת כי קיים פער בין התמונה החלקית של מי שמוקרב למען הבדיחה, לבין התמונה המלאה שזו תרמית. הבדיחה שמבוססת על אימה מפרקת בחלקיק השניה אדם מבוגר מכל שליטה עצמית, והצופים שמחים שלא אנחנו אלה שנבחרו להיות המוקד של הבדיחה. כאשר אנחנו הקורבן היא משאירה בנו את החוויה המזעזעת של ההתפרקות, והיא משאירה בנו את הדחייה מאלה שגרמו לנו להיראות היסטרים באופן מכוון.

אז מה מיוחד בליצנים?
עד עכשיו דיברנו על המתח בין ההבטחה לבדיחה, לבין חווית האימה. כשאנחנו מסתכלים על ליצן הדמות שלו מפוצלת לשתים, הוא גם ההבטחה לבדיחה (על חשבון מישהו אחר), והוא גם הסכנה שאנחנו נהפוך להיות הבדיחה. הליצן הוא זה שמאחד את הקהל על ידי הקרבה של אחד מהמשתתפים. הליצן במובן הזה קיצוני יותר מסטנדאפיסט שמנצל חולשות אישיות והופך אותן לבדיחה, והוא גם פועל באופן עמוק יותר מהניצול של סטיגמות חברתיות שנדבקות על הקורבן. הליצן מפחיד את כולנו בגלל שאת הקרקע עצמה הוא תולש מתחת לרגלים שלנו. אנחנו לא מתבאסים/מתעצבנים/נבוכים/מושפלים מהבדיחה. אנחנו מתפרקים ממנה באותן רגעים של "עיוורון מציאות". למה? כי הסתרת הפנים והגיחוך של הליצן הם כרטיס יציאה מהדדיות ומוסר. אנחנו לא יכולים להתרגז או לדרוש שיתנצל, כי מהרגע שנאלצנו לשתף פעולה עם הליצן, אנחנו יודעים שכל מה שהליצן יעשה לנו יכנס תחת המילה "ליצנות". הפגיעה שלו בנו היא כפולה, הוא גם צוחק עלינו הוא גם אינו מאפשר לנו להגיב, כי אין אמת מידה מוסרית שחלה עליו. כל אינטראקציה איתו היא חסרת תועלת שהרי אנחנו נחשב מיד לילדותיים אם נפגע או אם נתעצבן.

ובחזרה להתחלה, סטיבן קינג ידע לבחור את הדמות הנכונה, כי מה שמעניק לליצן את ההיתרון שלו, מה ששובר את הילדים מבפנים, זו הבגידה של הליצן בדמות שהוא אמור להגשים. לא סטיבן קינג גרם לנו לפחד מליצנים, אלא הליצנים גרמו לנו לפחד מהם מלחתחילה, סטיבן קינג היה חכם להשתמש בזה. הליצן זו המלכודת שמחזיקה אותנו מול הספר, זה הרצון שלנו להעניש את מי שבגד בתפקידו, את מי שחילל את התום.
עבור הילדים, ליצן, ההבטחה לבדיחה, הוא גם הבטחה לשחרור מהחוקים הכופים של המבוגרים ומהלוגיקה הקבועה והמשעממת של העולם. הבגידה של הליצן מרה במיוחד כי היא נופלת תחת "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו".. פנטזיית השחרור מתגלה כסיוט וגורמת לילד לרצות לשתף פעולה עם הנורמליות. או בפשטות, להתבגר.

ולמה ילדים מתחפשים לליצנים כדי להפחיד אחרים בהשראת הסרט/הספר?
בספר או בסרט האלמנט הקומי נמוך, כי הדמויות באמת נשלחות אל מותן המזוויע. המציאות והחוויה הסוביקטיבית של הקורבנות זהה. עמדת הצופה לא נותנת לילדים את תחושת ההתנשאות, והם מאמצים את נקודת המבט של התוקף. הילדים מתחפשים לליצן מפחיד כי זה מצחיק. זה לא מוסרי וזה מסוכן וטיפשי, אבל זה מצחיק מהעמדה של הליצן. הם לא רוצים להזדהות עם הילדים בעלילה שהליצן בגד בהם, הם צריכים חוויה אחרת כדי לחוש כוח והתנשאות.

כדי להבין מה עובר על הילדים כדאי להזכר בתופעה תרבותית יחסית חדשה – הפופולריות הגדולה של דמות הג'וקר בגילומו של הית' לדג'ר. כאשר הית' לדג'ר שיחק את הג'וקר בסרט "האביר האפל", הוא הצליח להביא את דמות הליצן לשיא קולנועי, מכיוון שהוא הוביל את הצופים לשנות את נקודת המבט שלהם, עד כדי שהצופה מוצא שהוא מעוניין במותו של הגיבור הטוב. הית' לדג'ר גרם לנו לראות את המציאות מתוך העיניים של הליצן, הוא הצליח לגרום לנו להבין מדוע אדם בריא בנפשו רוצה להיות ליצן. הליצן הוא זה שיש לו את הכוח לאחד בני אדם ולשבור בני אדם. הכוח שלו טמון בתמימות שהוא מייחס כלפי חוץ לפעולות שלו, והכוח שלו נמצא בכך שהוא מספיק חזק בשביל להקריב את עצמו למען בדיחה גדולה יותר, שבסופה כוחו רק יתעצם.

הליצן הוא זה שאף פעם לא יהיה מוקרב, כי הליצן כבר צוחק על עצמו. הוא חופשי מנטל של הדרת כבוד ותחזוק ערך עצמי. אי אפשר לצחוק על ליצנים, אף אחד לא עולה כמתנדב על הבמה כדי לצחוק על הליצן, כולם עולים מתוך חשש כבד לנפשם. במלחמה הזו כולנו מפסידים, השאלה היא רק מידת המום הנפשי שהוטל בנו לאחר שהליצן זורק אותנו מהבמה. התמימות שהליצן מפגין כשהוא מבקש עזרה מהקהל, זו הדרישה שלו לחסד מאיתנו. זה האקט הנעלב שלו מהתנהגות החששנית שלנו לבוא לעזרתו, זו הקריאה שלו לעזרה מאיתנו, שמובילה אותנו אל המלכודת. הית' לדג'ר לכד את האמת הזו, כשצפינו בו לא פחדנו מהליצן, רצינו להיות הליצן, זה שבונה ומחריב עולמות, זה שהמוות בשבילו הוא רק משחק, ופשוט רוצה לראות את העולם עולה באש.

התענוג שהוא מוצא במעשה הליצנות שלו כמעט מדבק:

https://www.youtube.com/watch?v=YEEsE8snXok

כשרוצים להבין תופעה התנהגותית אי אפשר להתחיל במונחים של מוסר. לפני שאנחנו "מתקנים" את העולם ומסבירים שמדובר בילדים בעיתיים, אנחנו צריכים לשים לב שליצן זו תופעה תרבותית ולא משהו שהומצא לפני מספר חודשים. מוסר הוא ניסיון ללמד את נקודת המבט של האדם שהעולם שלו קרס, בכדי למנוע פגיעות נפשיות ופיזיות עתידיות, זה ניסיון להראות מהי חמלה, וזה ניסיון מבורך וחיוני. אבל הבעיה היא שהחמלה לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק ממנה, והצורך הנפשי לחוש כוח או לשבור סדרים תמיד נמצא איתה במאבק.