בסרטון נראה:
1. איך לחזק את הביטחון העצמי המנטלי.
2. איך ניתן לשנות דימוי עצמי נמוך לדימוי עצמי חזק.
3. איך מחזירים לעצמנו את הביטחון במטרות וברצונות שלנו.

אני מזמין אתכם לראות את הסרטון ולשאול את עצמכם:
1. האם אתם אמיתיים עם הרצונות שלכם?
2. האם אתם מוכנים להתחייב לשינויים כדי שתוכלו לממש את הרצונות שלכם?
3. האם אתם מאמינים שאתם יכולים להשתנות? ואם לא!! האם יכול להיות שאתם פשוט התרגלתם להאמין בכך?
4. מי הייתם יכולים להיות אחרי השינוי שאתם כל כך רוצים לעבור?

אז למה אנחנו מספרים את אותה בדיחה במקומות הלא נכונים, ולמה במקומות עבודה אנחנו מתחילים להתנצל לפני שאנחנו אומרים את דעתנו, ולמה בזוגיות או בפגישה ראשונה אנחנו מובילים את הסיטואציה פעמים רבות בכוח לקריסה. אז למה ברגעים מסוימים אנחנו פועלים נגד האינטרס שלנו ופוגעים בעצמנו, למרות שהיינו ממש רגע אחד לפני השגת המטרה.

בסרטון אני מדבר על הכשלה עצמית ומציג  תרגיל לשליטה בדיבור, שעוזר לנו לשלוט בדיבור שלנו במצבים מלחיצים ולהפחית את החרדה.

הטקסט המלא של הסרטון:
שלום, שמי ניר, בסרטון נברר מהי הכשלה עצמית, למה היא קוראת ואיך ניתן להשתחרר ממנה, ואני אתן תרגיל שעוזר להתמודד עם אחד המאפיינים שלה.

הכשלה עצמית פועלת כמו בומרנג שנזרק באופן לא מיומן, אנחנו עושים או אומרים משהו שמיד לאחר מכן חוזר ופוגע בנו. אלה הרגעים ששינוי קטן בהתנהגות שלנו היה מועיל, אך מסיבות שנראה בסרטון, אנחנו מאבדים שליטה על הדברים ומובילים את עצמנו לסחרחרת מיותרת. בהכשלה עצמית אנחנו מאפשרים למבטים של האחרים לפנות אלינו כזרקורים של מבוכה וכחצים של ביקורת. ההכשלה העצמית פוגעת בנו מבחינה חברתית, כי היא גורמת לנו להרגיש שאחרים מתייחסים אלינו בזלזול, כעס ואכזבה. והיא גורמת לנו להציג ולחיות את עצמנו בגרסה מוחלשת שלנו.

אז למה אנחנו מספרים את אותה בדיחה במקומות הלא נכונים, ולמה במקומות עבודה אנחנו מתחילים להתנצל לפני שאנחנו אומרים את דעתנו, ולמה בזוגיות או בפגישה ראשונה אנחנו מובילים את הסיטואציה פעמים רבות בכוח לקריסה. אז למה ברגעים מסוימים אנחנו פועלים נגד האינטרס שלנו ופוגעים בעצמנו, למרות שהיינו ממש רגע אחד לפני השגת המטרה.

עכשיו, כדי להבין למה אנחנו פוגעים בעצמנו, אנחנו צריכים לחשוב במקביל על השאלה שתראה ברגע הראשון כפשוטה אך האפקט שלה ילך ויתבהר לאורך הסרטון, והשאלה היא: למה מי שאינו יודע להטביע כדורסל לסל נכשל כל פעם מחדש להטביע את הכדור לסל. ואנחנו גם נצטרך להזכיר לעצמנו שפעולות חברתיות מתרחשות בחברה, הן תמיד מתרחשות ביחס אל מישהו אחר שצופה בנו, ומגיב אלינו.
אז איך שאלה כל כך פשוטה ואמירה כל כך ברורה, שפעולות חברתיות מתרחשות בחברה, יכולות להסביר לנו את הסיבות שבגללן אנחנו מכשילים את עצמנו, ומונעים מאיתנו לממש את החיים באופן מלא ועשיר יותר?

מתחילים!, לכל משחק כמו לדוגמא משחק כדורסל יש חוקים המגדירים את גבולות המקום שבו מתרחש המשחק, שמגדירים את היחסים בין השחקנים, ואת ההתכלית של המשחק. כלומר במשחק אנחנו צריכים לפעול בהתאם לכללי המשחק. כך גם בסיטואציה חברתית אנחנו תמיד מוגבלים למקום של המפגש, אנחנו מוגבלים על ידי היחסים החברתיים בין הנפגשים שקובעים מה מותר ומה אסור להגיד או לעשות, ולכל מפגש יש תכלית מסוימת, זה יכול להיות מפגש לצורכי עבודה, פנאי, לימודים ועוד.

שלוש ההגבלות –  הגבולות של המפגש, היחסים בין הנפגשים ומטרת המפגש –  מגדירים לכל אחד מהנפגשים את הציפייה מהם ואת האופן שלפיו הם יכולים וצריכים להתנהג, כלומר כל אחד צריך להתנהג בהתאם לסיטואציה שמתרחשת.

עכשיו, התכלית של משחק, כמו משחק כדורסל, מגדירה את המיקום של כל אחד מהשחקנים לפי היכולות המשחקיות שלו. כאשר היכולת המשחקיות נמדדות לפי האופן בו השחקן מגיב בזמן אמת לסיטואציה המשחקית.

כשאנחנו חושבים על פעולות של הכשלה עצמית, אנחנו צריכים להשוות את החוויה הנפשית שמתרחשת בנו כאשר אנחנו נכשלים, לחוויה הנפשית שעובר שחקן לא מיומן במשחק ביחד או נגד קבוצה מקצועית. ברור לכולנו שהשחקן הזה יחווה כישלון אחר כישלון לבטא יכולות משחקיות. וברור לנו שהחוויה האישית שלו תהיה חולשה נפשית ופיזית שתהיה מלווה במחשבה: "למה אני עושה את זה לעצמי, ומתי הסיוט הזה כבר יסתיים". וכאשר אנחנו חווים בעצמנו את הסיוט הזה שבו אנחנו נכשלים להביע את עצמנו מתרחש בנו עוד משהו: נולדת בנו תחושה של סלידה מהמשחק עצמו ומהשותפים אליו. כלומר הפגיעה החברתית פוגעת גם ביחס שלנו אל האחרים וגם לעצם הרצון שלנו להיות שותפים למשחק.

מהדוגמה אנחנו רואים שברמה האישית כישלון בביטוי יכולות מוביל לתסכול, והתסכול מעלה בנו תחושות של סלידה מהאירוע החברתי המסויים. אבל מנקודת המבט של הקהל שמשקיף עלינו מבחוץ, כמו למשל קהל-צופים במשחק כדורסל, הקהל רואה שיש אי התאמה בין היכולות שלנו לבין מה שנדרש מאיתנו להביע במשחק. וכאשר אנחנו מסתכלים כך על הסיבות שמובילות להכשלה עצמית, אנחנו מתחילים להבין מדוע הן נוצרות ואיך ניתן להתמודד איתה.

כל מתאמן יודע שכדי לפתח יכולות פיזיות האימון חייב להיות שיטתי ולאורך זמן, והוא תמיד חייב להיות מותאם לרמה שבה נמצאים. אנחנו יודעים שחווית ההתמודדות עם סיטואציה שלא עברנו הכשרה להתמודד איתה מובילה אותנו לחוות חרדה וספקות עצמיים. הדבר נכון גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית. אם ננסה להבין תיאוריה מתמטית מורכבת כשכול מה שאנחנו יודעים הוא מספר מצומצם של נוסחאות מתמטיות מבית הספר, יראה לנו בלתי אפשרי להבין בכלל מה התיאוריה אומרת. כך גם אם ננסה להתמודד באיגרוף מול מתאגרף מקצועי, יראה לנו שזה מיותר בכלל לנסות ולהשתפר. וככל שהפער בין היכולות שלנו לנדרש גדול יותר, כך תהלום במחשבות שלנו ותחרסם בביטחון העצמי שלנו בעוצמה חזקה וכואבת יותר האמירה: שאין בכלל טעם להמשיך ולהתאמן.

אנחנו רואים שכאשר הפער בין יכולות ההבעה שלנו ובין האירוע שבתוכו אנחנו נמצאים גדול, כלומר, כאשר אין לנו יכולות אמיתית להתמודד עם הסיטואציה שאנחנו נדרשים לפעול בתוכה, מיד עולות בנו תחושות של אימה, של מועקה ותסכול. החוויות האלה מייצרות בנו תחושות של ניתוק מהמציאות החיצונית, כי אנחנו לא מצליחים להבין אותה ולהגיב אליה, כי אנחנו נמצאים תמיד באיחור ביחס לסיטואציה, בדיוק כמו שקורה כששומעים בדיחה בחברה ומבינים אותה באיחור, הצחוק המאוחר שבה אחרי הצחוק של כולם יוצר מבוכה שמרחיקה ומנתקת מהשאר.

וכאן אנחנו כבר ממש מתחילים לראות את הסיבה להכשלה עצמית. אמרנו שהכשלה עצמית זו פעולה שאנחנו עושים שמובילה אותנו להכשיל את עצמנו מול אחרים, באופן שנראה כחסר סיבה, ושגורם לנו לשאול: למה אנחנו עושים את זה לעצמנו.

אבל עכשיו אנחנו יודעים, שכאשר יכולות הביטוי שלנו אינן עומדות ביחס ישר לסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, אין לנו את היכולת לבטא את עצמנו, בדיוק כמו אותו שחקן שנכשל במשחק מקצועי. וכמו אותו שחקן, הכישלון מייצר בנו סבל ומועקה.

הסבל והמועקה יוצרים בנו סלידה מהסיטואציה, וכאשר אנחנו סולדים מהסיטואציה, אנחנו משתדלים להימנע ממנה. הבעיה היא שמצד אחד אנחנו נרתעים מהסיטואציות שגורמות לנו להכשיל את עצמנו, אבל מהצד השני כאנשים שחייבים לחיות ולפעול בחברה אנחנו לא יכולים להימנע מהחזרה שלהן. כלומר, כל עוד אנחנו לא מתייחסים ברצינות לכך שאנחנו צריכים לשפר את היכולות שלנו אנחנו נמשיך לסבול מהחזרה של ההכשלה העצמית.

אבל הבעיה לא נפסקת כאן, כי במקום שבו ההכשלה העצמית עולה, החיים שלנו הם אלה שנעצרים. ההכשלה העצמית מונעת ממני להרגיש תחושות ורגשות רבים, ולפתוח לי אופקים חדשים לחיים.

למה הכוונה? אם היכולת האישית שלי אינה מאפשרת לי לבסס יחסים זוגיים, נמנעת ממני היכולת לחוש רגשות ותחושות של אינטימיות. אם היכולת האישית שלי מובילה אותי להתנצל מול כולם כל פעם שאני מדבר, אני מונע מהאחרים לתפוס אותי כבעל אמירה רצינית.

כאשר אני נכשל להביע את עצמי אני מונע מעצמי לחוש את התחושה של ההצלחה להביע את עצמי, ואת מגוון האפשרויות החברתיות והאישיות שביטוי עצמי נכון היה פותח לי.
למעשה מה שקורה הוא שהגבול של ההכשלה העצמית הופך להיות האופק של חווית החיים. וכאשר אנחנו לא מתמודדים עם סיטואציות של הכשלה עצמית, אנחנו לא לומדים להרגיש ולהחצין תחושות של הצלחה, ותחושות של מסוגלות אישית, בדיוק משום שלא למדנו איך להביע אותן.  לכן כדי להתגבר על הגבולות האלה, ולראות אותם בדיוק כפי שהם, כחולשות שניתן להתגבר אליהן, נראה עכשיו איך השאלה שממנה התחלנו –  למה מי שאינו יודע להטביע כדורסל לסל נכשל כל פעם מחדש – עוזרת לנו. או במילים אחרות, זה לא מספיק לצפות במשחק כדי שנוכל להיות חלק ממנו.

אז לתשובה: הכשלה עצמית נולדת בנו בעקבות אירוע בעבר שנכשלנו בו להביע את עצמנו וחווינו את החרדה והמועקה, שייצרו בנו את הפחד להתמודד עם הסיטואציה. הכשלה עצמית גם נולדת בנו בעקבות אירוע עתידי שמעולם לא התנסנו בו, והחשש שלנו הוא שיכולת הביטוי שלנו תקרוס.

הכשלה עצמית נבנת בנו, כמו שהיא נבנת בילדה שנולדת לחברה מסורתית שמונעת ממנה התפתחות אישית. הילדה נענשת כאשר היא מבטא את עצמה באופן חופשי שלא לפי הציפייה ממנה, ולכן אותה חברה מלמדת את הילדה להתרגל להרגיש את הכישלון של ההבעה העצמית. ומה שקורה בפועל הוא שחוויות שהיא עוברת מובילות אותה להכשלות עתידיות. האירוע הקשה בונה בנו את הפחד העתידי לבטא את עצמנו עם קשר או בלי קשר לרמת היכולת האישית האמיתית שלנו.

אבל למה האירועים החברתיים השליליים שעברנו מונעים מאיתנו לפתח את יכולות ההבעה שלנו? הרי אנחנו תמיד אומרים אחד לשני, "תקח את זה בקלות" ' עזוב הכל שטויות", "אל תחשוב על זה בכלל, חבל על האנרגיה".

בדיוק כמו החוויה שמתרחשת במשחק מול קבוצה מקצועית, ובדיוק כפי שמתרחש עם הדוגמה של הילדה, פגיעות נפשית מתרחשת כאשר היא מופנת אל מקום שבו לא נבנתה בנו תשתית מספיק חזקה להתמודד עם האמירה של האחר. זה המקום שבו יכולת הביטוי שלנו לא עומדת בקנה אחד עם מי שאנחנו.
אנחנו לא יכולים "לקחת את זה בקלות, ולעזוב את זה כשטויות", כי אז אנחנו נוביל את עצמנו להכשלות עצמיות וכאבים נוספים בעתיד. כי כל עוד לא ביססנו וביצרנו בתוכנו את המסוגלות האישית להחצין את עצמנו, אנחנו נמשיך להיפגע.

בדיוק כמו בספורט, רק האימון מאפשר לי להשתפר. כפי שלא נצליח לקלוע לסל בלי ללמוד ולהתאמן על הטכניקה, כך גם לא נתגבר על מכשולים עצמיים אם לא נתאמן. ככל שהמרחק שאני יכול לרוץ ארוך יותר, כך משך הזמן שאני יכול לרוץ ללא קושי רב יותר. כאשר אני יודע לקורא בלי כל מאמץ, רק עייפות או חוסר עניין יגרמו לי להפסיק לקרוא. הכוונה, מסוגלות אישית מונעת בזבוז אנרגיה נפשית על התמודדות עם מכשולים חברתיים. וכך הדבר בדיוק גם עם הכשלה עצמית. ככל שהמסוגלות האישית שלי להביע את עצמי גבוה יותר, כך אני נמנע מהכשלה עצמית, כי יש לי את הכוח הנפשי להתנהל בהתאם למי שאני.

לכן בשביל להשתחרר ממצבים בהם אנחנו מכשילים את עצמנו, אנחנו צריכים להתאמן על היכולת שלנו להביע את עצמנו, כי זה לא מספיק לדעת מה אני רוצה ולמה אני מסוגל, אני צריך לדעת איך לבטא את הרצונות והמסוגליות שלי באופן משוחרר.

לכן כדי להתמודד עם הכשלות עצמיות שפוגעות בנו באופן שיטתי, צריך תוכנית אימונים שבנויה לפי שלבים, שכל שלב מותאם ליכולות האישיות של המתאמן, כי אנחנו רוצים לשפר את היכולות להביע את עצמנו באופן חופשי ולאורך זמן רב יותר. אנחנו צריכים להתאמן על ההחצנה של יכולות הביטוי שלנו כדי שנתרגל לחוש את ההרגשות והתחושות של ההצלחה של הביטוי האישי, בשביל למנוע מהן להציף אותנו, בשביל שנהנה מההבעה שלנו באופן חופשי, ונזכה לאפשרויות החיים החדשות שנפתחות עבורנו.

עכשיו, לפני שאני מסיים, אחת הדרכים לתרגל התמודדות עתידית עם הכשלה עצמית היא להתאמן על היכולת שלנו להגיב באופן חופשי וסופנטני אל האירוע. ספונטניות נוגעת בצורך שלנו להתמודד עם המתח הנפשי שעולה באירוע, מתח נפשי ששואל את עצמו כל הזמן "איך אני ממשיך להביע את עצמי", ו"איך החשש לא מוביל אותי להיסגר בתוכי ". וצריך לזכור שסופנטניות אמיתית יכולה להתרחש רק שיש איתנו לפחות עוד מישהו. לכן התרגיל שאני נותן הפעם הוא חלקי כי אתם תעשו אותו לבד, אבל בעל השפעה חשובה ביותר.
התרגיל מחולק לשניים, ומומלץ לחוזר על כל אחד מהתרגלים לפחות חמש פעמים.
התרגיל הוא כזה:
אתם בוחרים תוכנית או כתבה שבה מראיינים מישהי או מישהו, זו יכולה להיות תוכנית שמראיינת פוליטקאים או סלבריטאים. אתם לוקחים מכשיר הקלטה ואתם מקשיבים לשאלה, ומיד שהיא מסתיימת בלי לחשוב או לתכנן אתם מתחילים לענות את התשובה שלכם.

אם שואלים את השחקן איך היתה החוויה לשחק בסרט, אתם מיד ממציאים תשובה, אם שואלים פוליטקאי מה הוא חושב על התוכנית הכלכלית החדשה, אתם מיד עונים את התשובה שלכם. המטרה שלכם היא לנסות להרחיב כמה שיותר את התשובה, ובאופן הגיוני. אתם עונים עד שתי דקות לתשובה או עד שאתם נתקעים. אם נתקעתם אתם לא חושבים על זה בכלל ומיד עוברים לשאלה הבאה שמופיעה.
לאחר שעניתם על לפחות שש שאלות, תקשיבו לעצמכם, תראו מה אתם אוהבים ומה לא, ותענו פעם נוספת על השאלות, אבל הפעם במקום לענות את התשובה שאתם מזדהים איתה תענו את התשובה שאתם לא מזדהים איתה.

ככל שתתרגלו לתת תשובות ספונטאניות אתם תגדילו את יכולת הביטוי שלכם, והתשובות שלכם גם יתחילו להיות ארוכות והגיוניות יותר.
לאחר שביצעתם את התרגיל הזה לפחות כמה פעמים, וכל פעם עם שאלות אחרות. אתם מבצעים את אותו התרגיל , אבל הפעם אתם מקליטים את עצמכם עונים את התשובות במצלמת הוודיאו שיש לכם בסמארטפון, ובזמן ההקלטה אתם לא עוצרים ומתחילים מחדש כשאתם מרגישים שנתקעתם. המטרה של התרגיל היא להרחיב את ההתעמתות שלכם עם הסיטואציה, כי עכשיו אתם גם רואים את עצמכם עונים ולא רק חושבים איך לענות. ניתן בהתחלה להשתמש בשאלות שכבר עניתם עליהן בתרגיל הראשון, אבל זה חשוב לתרגל גם עם שאלות חדשות.

לאחר שסיימתם לענות צפו בהקלטה ותראו שוב מה אהבתם ומה הייתם רוצים לשפר, ותחזרו לענות על אותן שאלות, כשהפעם תתנו את התשובות שאתם לא מזדהים איתן. אחרי ההקלטה תבחנו את עצמכם ותשוו איך אתם מדברים ונראים כשהתשובות שלכם תואמות את המחשבה שלכם וכשהן לא. תחזרו על העבודה עם המצלמה לפחות עוד יומיים, כל פעם עם שאלות חדשות.

בזמן התרגול נסו לחשוב באופן ביקורתי אבל בונה. לא "מה אני עושה רע", אלא מה "מה אני רוצה לעשות יותר טוב". כך במקום שהתרגול יהיה מאבק נגד עצמכם, הוא יהפוך להיות מאבק למען עצמכם. וככל שתתרגלו לדבר-לשמוע-ולראות את עצמכם יותר באופן בונה, אתם תבינו טוב יותר איך לבטא את עצמכם, והדבר יעזור לכם להתמודד עם החזרתיות של ההכשלה העצמית, כי ביחד עם התרגול אתם מפתחים באופן בריא סבילות לתחושה של חוסר הביטחון שתוכלו לתת תשובה ארוכה והגיונית, בדיוק כמו שבספורט צריך לפתח בהתחלה סבילות לכאב הפיזי. וכשאתם מצליחים לענות באופן שמספק אתכם, אתם בונים לעצמכם את התחושה הבריאה של סיפוק מהצלחה לבטא את עצמכם באופן חופשי.

התרגול הזה אפקטייוי כי שכשאנחנו מתרגלים ביטוי עצמי, אנחנו מתרגלים את עצמנו להיות ערים יותר להתנהגות, למחשבות ולרגשות שלנו. וככל שאנחנו ערים אליהן יותר, אנחנו לומדים איך לזהות אותן ברגעי האמת, וכמו אותו שחקן אנחנו משפרים את המוכנות והיכולת שלנו להתמודד עם הלחץ והדינמיות של הסיטואציה האמיתית.

אז עד כאן להפעם, תודה שצפיתם, ואני מזמין אתכם להירשם לערוץ שלי ביוטיוב כדי שנוכל לשוב ולהיפגש

המשותף לפחדים חברתיים כמו: פחד מפני יצירת קשר זוגי, פחד מפני ראיונות עבודה, פחדים להיראות בחברה, ולבעיות של דימוי עצמי נמוך, הוא שבמצבים אלה אנחנו נדרשים להביע את עצמנו באופן מידי. המצבים האלה מייצרים בנו אי נוחות כי נוצרת אי התאמה בין איך שתכננו להביע את עצמנו ואיך שהתנהגנו בפועל.

הדרך להתמודד עם הפחדים שחוסמים לנו את החיים, ולהצליח להשיג מטרות בחיים היא להתייחס אל הנפש שלנו כפי שספורטאי מתייחס אל הגוף שלו. כאל מה שניתן לתרגול ולפיתוח.

בסרטון אני מדבר על חרדות חברתיות ומציג  תרגיל פשוט וקל ליישום, שעוזר לנו לשלוט בצליל הקול שלנו במצבים מלחיצים ולהפחית את החרדה.

כשאנחנו חשים אי הבנה בתוכנו, אנחנו מרגישים שנפתח מרחק בין איך שהתרגלנו להבין את עצמנו בצורה אינטואיטיבית, לבין חוסר הבטחון הנוכחי שלנו. כשנוצר המרחק הזה אנחנו פתאום אומרים לעצמנו "זה לא אני".

התמונה המצורפת של האומן רנה מגריט ממחישה יפה את תחושת הבלבול והניכור הזו. במבט ראשון נראה שהציור הזה ממש פשוט, כל מה שמצוייר בו הוא מקטרת. הבעיה כמובן נוצרת ביחס לכיתוב "זו אינה מקטרת". המרחק בין הציור לכיתוב משבש לרגע את המחשבות שלנו, "הרי זו כן מקטרת" אנחנו אומרים לעצמנו, אבל לא!! הצייר צודק, זה ציור של מקטרת. זה דימוי של מקטרת. במקטרת אמיתית אפשר לעשן. יש לה שימוש של מקטרת, וריח, ומגע. יש לה ממשות שלמה שהופכת אותה למה שהיא, ולא רק אוסף של כתמי צבע שבראש שלנו אנחנו מחברים למילה מקטרת.

כמו אל מול ציור המקטרת, אנחנו פותחים דיאלוג מול עצמי שאנחנו חשים שהוא לא הדבר האמיתי, שהאופן שבו אנחנו מוצגים כלפי חוץ אינו משקף את האופן שאנחנו חשים כלפי פנים. את הממשות המלאה שלנו.
השאלה עכשיו היא מה קורה לנו שאנחנו עומדים אל מול הציור ואל מול העצמי המרוחק? האם אנחנו אומרים "שטויות, זו כן מקטרת" וממשיכים הלאה. או שאנחנו אומרים "זה לא אני", ומזהים את המרחק בין החיצוני לפנימי כדבר שצריך להשתנות בנו, ואנחנו אלה שיכולים לצמצם אותו?

כשאנחנו אומרים שיש אינסוף נקודות מבט על החיים, באופן מצחיק זה גם קשור לג'וק הזה ולפחד שאנחנו משייכים לפגישה הלא מזומנת איתו. אנחנו יכולים לפחד, ואנחנו יכולים שלא. הכוונה היא שלמרות שיש לנו נטיה להצדיק כל נקודת מבט על החיים (שלא פוגעת בנו) ולהיות סובלניים כלפיה, הרי שלפעמים נקודת מבט אחת עדיפה על השניה. או במילים אחרות כשאתם לבד בבית עדיף לא לפחד מג'וקים ולטאות כי אתם לא באמת רוצים לעזוב את הבית או להסתגר כל הלילה בחדר בגללם (שזו נקודת מבט שפוגעת בנו).
ובאופן רחב יותר, הכוונה היא, שפחדים שקימיים בנו פעמים רבות הוטמעו בנו בגיל צעיר, ואנחנו ממשיכים לשאת אותם בחיינו הבוגרים, מבלי לזכור בכלל את המקור האמיתי שלהם, ומבלי לבחון את הנכונות שלהם. והסבל שאנחנו חווים כתוצאה מהפחדים האלה, מוביל אותנו להיכנס ולהסתגר בחדרים הפנימיים של הנפש שלנו, במקום לנסות ולהתמודד עם הפחד באופן מבוקר.

ומה זה אומר עלי? (כשירדתי מהכסא).. שלמדתי שלשממית שבתמונה קוראים מניפנית מצויה, ומעבר ליכולת שלה ללכת על הקירות כמו ספיידרמן, היא זזה במהירות שהעין בקושי יכולה לקלוט, והתגלה שלתפוס אותה זה כמו לתפוס רעידת אדמה ברשת. הסוף הוא שהצלחתי להוביל אותה החוצה מהדירה בשלום, ואני מקוה שלא (ובלב אני מקוה שכן) ישירות לדירה של השכנים, ו.. עכשיו אחי שולח לי תמונה שמראה שמניפנית מצויה נכנסה לדירה שלו. אז שיהיה לו בהצלחה

בספר המפורסם "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה מנתח את ההתפתחות של הנפש החופשית דרך שלושה גלגולים שעל האדם לעבור: הגמל, האריה והילד.

בסרטון נדבר על המעבר בין שלושת הגלגולים ועל תפיסת האותנטיות הנמצאת בכל אחת מהן, נעבור על שלב הגמל בו אנו משועבדים לעשייה זרה, עשיה שאנחנו מתנגדים לה אבל עדיין לא הצלחנו לבסס את יכולת ההתנגדות שלנו. נעבור אל שלב המרד, שהוא שלב האריה, שבו אנחנו כובשים מחדש את מקומנו האישי, שבו אנחנו נאבקים על מנת לממש את הרצונות והתשוקות שלנו. ולבסוף שלב הילד, שזהו הרגע בחיים בו השתחררנו לחלוטין משלב הגמל מצמצם החיים, וגם השתחררנו משלב האריה שבו עדיין מרדנו מתוך מה שלקחו מאיתנו ומנעו מאיתנו. שלב הילד זה שלב היצירה העצמית.