זו בדיוק הבעיה עם התפיסה שחייבים לחכות לרגע הנכון.. מרוב לבטים וחששות אנחנו נכנסים לשיתוק ופשוט נתקעים במקום. ההמלצה לחכות לרגע הנכון לשינוי היא טעות, כי שינוי הוא תמיד מאתגר ומפחיד, אין כזה דבר תזמון מושלם, ותמיד נמצא תירוצים לדחות אותו. אז מתי הזמן הנכון להתחיל את השינוי? התשובה בסרטון

אז מתי הרגע המתאים לשינוי בחיים?
מתי נכון לעשות שינויים בחיים, מתי להתחיל את התהליך, מתי להתחייב לשינוי שאנחנו רוצים לעשות בשביל עצמנו?
בואו נראה

היום יותר מבכל תקופה אחרת, אנחנו חיים עם הצורך והרצון להתפתח ולשפר את עצמנו בלי הפסקה. אנחנו רואים אנשים סביבנו מגשימים את עצמם ומוציאים מעצמם את המירב, אנחנו מרגישים באינטואיציה שיש בנו את היכולות והכוח לדחוף את עצמנו לשלב הבא. אז למה אנחנו לא עושים את הפריצה הזו? למה הצעד הראשון מרגיש כל כך גדול ורחוק. אחת הסיבות הראשיות לתקיעות הזו היא האמונה השגויה שאנחנו צריכים לשבת ולחכות לרגע הנכון להתחיל התהליך.

מה זה לחכות לרגע הנכון? זו פשוט אמונה שאנחנו חייבים סט שלם של תנאים מתאימים כדי שנוכל באמת להתחיל תהליך של שינוי. זה יכול להיות שינוי בחיים האישיים כמו פרידה או כניסה לזוגיות או הורות. זה יכול להיות שינוי מקצועי כמו תחילת לימודים או החלפת עבודה או הסבה בקריירה. זה יכול להיות שינוי פיזי – כמו ספורט או דיאטה או הפסקת עישון. זה יכול להיות שינוי מנטלי – כמו אימוץ של חשיבה אפקטיבית או שינוי הרגלים נפשיים לא חיוביים. לא משנה לאיזה שינוי אנחנו מתכווננים, הבעיה מתחילה כשאנחנו חושבים שצריך לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לרגע המתאים.
האמת היא שאין רגע מתאים. החיים לא עוצרים ולא מחכים לאף אחד. בכל שלב בחיים יהיו לנו הסחות דעת ואתגרים חיצוניים ופנימיים שיהפכו את תהליך ההתפתחות שלנו למאתגר ולפעמים אפילו מתסכל. התפיסה שיש רגע מתאים היא פנטזיה. זו פנטזיה שיש איזו במה דמיונית, עם קריין דמיוני שיזמין אותנו בחגיגיות לבמה להתחיל את הרגע הגדול שלנו, ואז הוילון ייפתח והאורות יאירו עלינו והשעה הגדולה שלנו תגיע. אז לא. צריך לקבל שזו תפיסה ילדותית שפשוט לא משקפת את החיים האמיתיים שהם מורכבים ומבולגנים.
התפיסה הזו של הרגע המתאים פוגעת בנו פעמיים: פעם אחת כי הפנטזיה הזו הופכת לתירוץ לישיבה בחיבוק ידיים. ופעם נוספת, כי היא גורמת לנו לחשוב שיש רק סיכוי אחד – רגע אחד נכון – ואם פספסנו אותו, אז אין שום טעם לנסות שוב. כי הרי אם נכשלנו כשהכל כביכול תקתק כמו שצריך, אז אין לנו שום סיכוי להצליח.

האמת היא, שבשני המקרים המציאות היא הפוכה.

אין רגע מתאים – התנאי היחיד שצריך להניע תהליך הוא ההחלטה שלכם. זה המנוע שלכם והדלק שלכם גם יחד. אנחנו צריכים להכיר בזה שהמתנה לתנאים המתאימים הופכת אותנו לשחקנים פאסיביים בחיים שלנו, כי אנחנו כל הזמן מחכים למשהו חיצוני שיבוא וייתן לנו אישור וחיזוק. דוקא ההחלטה הזו למרוד בצורך באישור וחיזוק חיצוני, היא זו שהופכת למקור כוח גדול עבור השינוי. הרגע המתאים לשינוי הוא עכשיו, אך ורק כי זה מה שאתם מחליטים, ואתם רוצים. אתם קובעים ולכם יש את הכוח. המנטרה שלכם היא "זה יקרה כי זה מה שאני רוצה, ויהי מה".

הדבר השני שחשוב לזכור הוא שאין כזה דבר "הזדמנות של פעם בחיים". תהליך של שינוי והתפתחות הוא לא זבנג וגמרנו. הוא תהליך- כלומר משהו שמתמשך לאורך זמן, ויש בו עליות ומורדות, ימים טובים וקלים וימים קשים ומתסכלים. גם אם כבר יצאתם לדרך ואז הרגשתם מחסום או נסיגה, זה לא כשלון של התהליך. זה בסך הכל שלב הכרחי. לכן התפיסה הזו של "הרגע המתאים" פשוט לא נכונה וסתם מטעה אותנו ותוקעת אותנו במקום. כל רגע הוא הרגע המתאים להמשיך ולפעול, להמשיך ולגדול.

תזכרו שבהתפתחות אישית אין גבולות. הגבול שלכם הוא בסך הכל המקום האחרון שבו עצרתם. אז כמו בריצת מרתון, אין רגע אחד מתאים להתחיל לרוץ, אלא פשוט מרימים רגל ועוד רגל ודוחפים קדימה. וכן, לפעמים אתם תעצרו לרגע לקחת אויר, להתחזק ולהתרענן. אבל זה לא כשלון, זה פשוט חלק מהמסלול, ובכל רגע כשתחשבו על הרצון הזה שבוער בכם כמו דלק, אתם תזקפו את הגב ושוב תרימו רגל ועוד רגל, ושוב תדחפו קדימה.

אז מה חשוב לי שתקחו מהסרטון הזה? את ההחלטה לוותר על הפנטזיה שיש רגע מתאים לשינוי, וההבנה שכל רגע נכון לשינוי, כי ההחלטה שלכם זה כל הכוח שאתם צריכים כדי להניע תהליך.

לשנות את האופן בו התרגלנו לחשוב, זה לשנות את המחשבה שאנחנו חייבים להמשיך ולהיות מי שאנחנו עכשיו. אז מי אתם רוצים להיות? (רמז! אתם כבר יודעים את התשובה).

כשאנחנו חשים אי הבנה בתוכנו, אנחנו מרגישים שנפתח מרחק בין איך שהתרגלנו להבין את עצמנו בצורה אינטואיטיבית, לבין חוסר הבטחון הנוכחי שלנו. כשנוצר המרחק הזה אנחנו פתאום אומרים לעצמנו "זה לא אני".

התמונה המצורפת של האומן רנה מגריט ממחישה יפה את תחושת הבלבול והניכור הזו. במבט ראשון נראה שהציור הזה ממש פשוט, כל מה שמצוייר בו הוא מקטרת. הבעיה כמובן נוצרת ביחס לכיתוב "זו אינה מקטרת". המרחק בין הציור לכיתוב משבש לרגע את המחשבות שלנו, "הרי זו כן מקטרת" אנחנו אומרים לעצמנו, אבל לא!! הצייר צודק, זה ציור של מקטרת. זה דימוי של מקטרת. במקטרת אמיתית אפשר לעשן. יש לה שימוש של מקטרת, וריח, ומגע. יש לה ממשות שלמה שהופכת אותה למה שהיא, ולא רק אוסף של כתמי צבע שבראש שלנו אנחנו מחברים למילה מקטרת.

כמו אל מול ציור המקטרת, אנחנו פותחים דיאלוג מול עצמי שאנחנו חשים שהוא לא הדבר האמיתי, שהאופן שבו אנחנו מוצגים כלפי חוץ אינו משקף את האופן שאנחנו חשים כלפי פנים. את הממשות המלאה שלנו.
השאלה עכשיו היא מה קורה לנו שאנחנו עומדים אל מול הציור ואל מול העצמי המרוחק? האם אנחנו אומרים "שטויות, זו כן מקטרת" וממשיכים הלאה. או שאנחנו אומרים "זה לא אני", ומזהים את המרחק בין החיצוני לפנימי כדבר שצריך להשתנות בנו, ואנחנו אלה שיכולים לצמצם אותו?

אני זוכר עד היום את האימה שחוויתי כשקראתי כנער את הספר "זה" של סטיבן קינג, היו בספר רעיונות כל כך מצמררים שהיה חשש אמיתי שהרוע יגלוש מהדפים, ויחלחל למציאות שלי, ועדיין המשכתי לקרוא עמוד אחרי עמוד, מהופנט מהזוועה.

ספר או סרט אימה מבוסס על מוות פתאומי ולא מובן, שפוגע בחפים מפשע באופן אקראי לחלוטין. לא בכל סרטי האימה נמצא פתרון לתעלומה מדוע הרציחות התרחשו או מה היה המניע של הפוגע. הסברים מרגיעים משום שהם משחררים אותנו מהאימה. אנחנו לא מבינים מה יכול להיות המניע לטבח בלאס וגאס, והמחשבה שיכול להיות שלעולם לא נבין אינה מרפה. אימה אמיתית היא חסרת כל הבנה, המוות בא בלי סיבה ואין דרך להיחלץ ממנו. אנחנו אוהבים סדר כי הוא מאפשר לנו לשמר תחושה של חיים בטוחים יותר. האימה חושפת כל פעם מחדש שככל שנקפיד על סדר חברתי, תמיד הסדר ישבר. ככל שנסתיר את המוות, המוות תמיד יופיע.

למה אנחנו בוחרים לצפות באימה?

אנחנו בוחרים לחוות אימה בקולנוע או בספרות, כי בעמדת הצופים אנחנו מוגנים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מותקף במציאות, כי האימה משתקת אותנו, מונעת מאיתנו לפעול נכון, ומצלקת אותנו לעתיד. מספיק לצפות ביוטיוב בסרטי מתיחות המבוססות על אימה, כדי לראות איך אנשים פשוט נשברים ולא מצליחים לייצב את עצמם למשך רגעים ארוכים. ההפתעה שכרוכה באימה משאירה את הנפש מעורערת.

ההפתעה שוברת את תפיסת המציאות, אנחנו לפתע הופכים להיות "עיוורים" מבחינה שכלית, אנחנו לא מצלחים לחבר את התמונה שמופיעה מולנו לתובנה שאנחנו יכולים לפרש ולהתמודד איתה. בקולנוע אפקט ההפתעה נעשה בחדר העריכה, ואנחנו, באופן פרדוקסלי, מצפים להפתעה. בחיים האמיתיים, כשאנחנו חוזרים בסוף היום מהעבודה, או הולכים לקנות משהו בסופר, אנחנו "לא צופים" "שיקרה משהו".
כשאנחנו מנסים להבין מדוע סרטי אימה הם כ"כ פופולריים, ומדוע יש יותר ויותר מתיחות המבוססות על הפחדה, אנחנו צריכים לשנות את כיוון המבט שלנו. מהמבט של צופה שחש את האימה ונחרד, אנחנו צריכים להיות אלה שצופים בקהל שנחרד.

ההפחדה מייצרת גבולות מאוד ברורים בין המפחיד לבין המופחד, אבל גם בין המופחד לבין הצופה הנייטרלי. כשאנחנו רואים תמונות של ניצולים ממעשי אלימות, במקביל לזעזוע מתעוררות בנו שתי תחושות חופפות: חמלה עליהם, וחשש שהדבר יכול היה להתרחש גם לנו. החמלה היא רגש אנושי שמופנה אל אדם אחר, אל אותו אחר שיכול היה להיות אני. אנחנו מתבוננים בתמונות של ניצולים, ומחפשים להבין את הזוועה שהם עברו, אנחנו רוצים ללמוד אותה, כדי שנוכל להיות מוכנים, אנחנו שואלים את עצמנו איך אנחנו היינו פועלים במקומם, אנחנו בוהים באופן חודרני במבט המצולם והכאוב שלהם, היינו מתביישים ונבוכים לעשות זאת מול אדם שחווה טראומה שעומד מולנו.

נקודת המבט של הליצן המפחיד מאפשרת לו לצפות באופן חודרני בהתפרקות הנפשית של אדם אחר. תחשבו שהייתם יכולים לשבת עם הפנים אל מול קהל שצופה בסרט אימה, לראות את המבטים שלהם, את תנועות הגוף הלא נשלטות שלהם. אנחנו מתים מפחד מוות מהמוות, ולכן זו צפייה דרמתית ומפעימה. הישיבה על הבמה והתבוננות באנשים מפוחדים מייצרת הפרדה מלאה בינינו לבין הקהל, אנחנו מוגנים והם מפוחדים, אנחנו חושבים על משמעות המעשה שלהם, והם חשים את האימה. לקומיקאי על הבמה יש יכולת להיות מצחיק, ויש לו גם יכולת להטיל אימה, הוא יכול לבחור אדם אחד בקהל ולצחוק עליו באופן כל כך קשה, עד שאותו אדם יתפרק. בכל הופעה של ליצנים תמיד נדרש מתנדב לבמה, החשש להתנדב הוא שהבדיחה תהיה על חשבוננו. והמומחיות של הליצן היא להוביל אותנו אל ההפתעה הפתאומיות של הרגע הלא צפוי, בזמן שכל מה שאנחנו עושים הוא להתכונן לרגע הלא צפוי. ההתכוננות שלנו בסרט אימה לאימה, והתכוננות שלנו למעשה הליצנות של הליצן, לא מבטלת לגמרי את אפקט ההפתעה, כי החיתוך הוא של המציאות המסודרת, הדבר מייצר בלבול בכל החושים שלנו. ולוקח לנו לפחות מספר רגעים למרכז את עצמנו מחדש.

אנחנו נחזור לעמדה של הצופה על הבדיחה מהצד. זה לא משנה אם אנחנו אנשים טובים או רעים, החמלה לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק ברגעים הלא נכונים, והיא לא יכולה למנוע מאיתנו לבגוד בעקרונות שלנו. אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות משתדלים לא לצחוק מבדיחה שפלה. הסיבה לכך שאנחנו יודעים שזו בדיחה פוגענית, שמי שהבדיחה מופנת אליו נאשם בפשע שהוא לא ביצע. אבל הפניה אל המוסר לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק מבדיחה לא מוסרית, היא כן יכולה להשאיר אותנו אחר כך עם טעם מר על ההתנהגות שלנו.

כשמוצגת לנו ההתפרקות של אדם אחר באופן קומי קשה שלא לצחוק. הווליווד חגגה במשך שנים בהצגה קומית של דמות האישה ההיסטרית. כצופים ידענו שההתנהגות שלה מובנת, שהיא עוברת חוויה מזעזעת ברמה הסובייקטיבית, שהיא עוברת התעללות נפשית בשביל שתהיה בדיחה, אבל העמדה הנייטרלית של הצופה, ההקלה שזה לא אנחנו, והאשליה שאנחנו היינו מתנהגים אחרת, מאפשרים את הצחוק. הבעיה היא כמובן, שהבדיחה מקריבה את הקורבן שלה, וביחד עם הטעם המר שנשאר אחרי הבדיחה, נדבקת אלינו גם פעמים רבות הסטיגמה על האדם שהוקרב בשביל הבדיחה.

בתחילת שנות השמונים אחד הקטעים המפורסמים של בדיחה שמבוססת על אימה קומית הוצגה בסרט הקולנוע אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור, כשהשחקנית קייט קאפשו רצה עטופה במגבת בלילה בג'ונגל כאשר כל צעד שלה מוביל אותה למפגש מאיים עם בעל חיים אחר, בעוד הריסון פורד אדיש לחוויה שלה.
האימה שהדמות חווה היא אמיתית, אבל כצופים אנחנו חווים את ההתנהגות שלה באופן קומי. הבדיחה התאפשרה כתוצאה מן מהפער בין החוויה הנפשית שלה, ובין האופן שהיא הוצגה. אבל לבדיחה יש טעם מר, כי ברור לנו שהתסריט הפך אותה להיסטרית במכוון, ולמרות שאנחנו יודעים זאת, הסטיגמה שנשים הן היסטריות נשארת איתנו. הסיטואציה הקומית-מאיימת משאירה את החותם שלה על הצופה, כי הבדיחה "אישרה" את הסטיגמה התרבותית על נשים. כלומר, אחד מגורמי המשיכה של הצפייה באימה היא היכולת להתנשא על הסובייקט שחווה אותה, ולבנות לעצמנו על חשבונו בטחון עצמי ותחושת עליונות. בין אם מדובר בדמות גברית או נשית, הצפיה בקורבן גורמת לצופה למצב את עצמו בהיררכיה.

https://www.youtube.com/watch?v=3Eo4ni0a_78

סיטואציה שמחברת בין הקומי למאיים, שומרת עלינו מוגנים כאשר אדם אחר מתפרק על ידנו, כאשר הוא חושב שהמוות הגיע אליו (או משהו אחר שהוא מספיק מפחיד). המתיחה גורמת לנו לצחוק ללא כל חמלה, כי הפער בין החוויה הנפשית של זה שנבחר להיות מוקרב על ידי הבדיחה, לבין האמת הוא כל כך גדול שאי אפשר שלא לצחוק. אנחנו מבינים שהסיטואציה נוראית לזה שחווה אותה, למרות שאנחנו מכחישים את זה (כדי לא להתפרק גם) אנחנו חשים שיש סיכון שהיינו מתנהגים באותו אופן, שהבדיחה היא עלינו כבני אדם, על הפחדים שקיימים בנו כל רגע, ושמספיקה שניה אחת להוציא אותם החוצה. אנחנו עדיין צוחקים, הידיעה לא תעצור את הצחוק. הבדיחה המבעיתה חושפת את הפחדים שלנו באופן הערום ביותר.

מה עובר על קורבן האימה?

תארו לעצמכם שאתם הקורבן של המתיחה המפחידה הזו:

האימה מובילה לכך שהקורבן שלה מתפרק ברגעים אלה לחלוטין. זה מצחיק את הצופה כי זה "לא אמיתי", ועדיין עבור  הקורבן זה נחווה "כאמיתי". הבדיחה מתאפשרת כי קיים פער בין התמונה החלקית של מי שמוקרב למען הבדיחה, לבין התמונה המלאה שזו תרמית. הבדיחה שמבוססת על אימה מפרקת בחלקיק השניה אדם מבוגר מכל שליטה עצמית, והצופים שמחים שלא אנחנו אלה שנבחרו להיות המוקד של הבדיחה. כאשר אנחנו הקורבן היא משאירה בנו את החוויה המזעזעת של ההתפרקות, והיא משאירה בנו את הדחייה מאלה שגרמו לנו להיראות היסטרים באופן מכוון.

אז מה מיוחד בליצנים?
עד עכשיו דיברנו על המתח בין ההבטחה לבדיחה, לבין חווית האימה. כשאנחנו מסתכלים על ליצן הדמות שלו מפוצלת לשתים, הוא גם ההבטחה לבדיחה (על חשבון מישהו אחר), והוא גם הסכנה שאנחנו נהפוך להיות הבדיחה. הליצן הוא זה שמאחד את הקהל על ידי הקרבה של אחד מהמשתתפים. הליצן במובן הזה קיצוני יותר מסטנדאפיסט שמנצל חולשות אישיות והופך אותן לבדיחה, והוא גם פועל באופן עמוק יותר מהניצול של סטיגמות חברתיות שנדבקות על הקורבן. הליצן מפחיד את כולנו בגלל שאת הקרקע עצמה הוא תולש מתחת לרגלים שלנו. אנחנו לא מתבאסים/מתעצבנים/נבוכים/מושפלים מהבדיחה. אנחנו מתפרקים ממנה באותן רגעים של "עיוורון מציאות". למה? כי הסתרת הפנים והגיחוך של הליצן הם כרטיס יציאה מהדדיות ומוסר. אנחנו לא יכולים להתרגז או לדרוש שיתנצל, כי מהרגע שנאלצנו לשתף פעולה עם הליצן, אנחנו יודעים שכל מה שהליצן יעשה לנו יכנס תחת המילה "ליצנות". הפגיעה שלו בנו היא כפולה, הוא גם צוחק עלינו הוא גם אינו מאפשר לנו להגיב, כי אין אמת מידה מוסרית שחלה עליו. כל אינטראקציה איתו היא חסרת תועלת שהרי אנחנו נחשב מיד לילדותיים אם נפגע או אם נתעצבן.

ובחזרה להתחלה, סטיבן קינג ידע לבחור את הדמות הנכונה, כי מה שמעניק לליצן את ההיתרון שלו, מה ששובר את הילדים מבפנים, זו הבגידה של הליצן בדמות שהוא אמור להגשים. לא סטיבן קינג גרם לנו לפחד מליצנים, אלא הליצנים גרמו לנו לפחד מהם מלחתחילה, סטיבן קינג היה חכם להשתמש בזה. הליצן זו המלכודת שמחזיקה אותנו מול הספר, זה הרצון שלנו להעניש את מי שבגד בתפקידו, את מי שחילל את התום.
עבור הילדים, ליצן, ההבטחה לבדיחה, הוא גם הבטחה לשחרור מהחוקים הכופים של המבוגרים ומהלוגיקה הקבועה והמשעממת של העולם. הבגידה של הליצן מרה במיוחד כי היא נופלת תחת "היזהר במשאלותיך פן יתגשמו".. פנטזיית השחרור מתגלה כסיוט וגורמת לילד לרצות לשתף פעולה עם הנורמליות. או בפשטות, להתבגר.

ולמה ילדים מתחפשים לליצנים כדי להפחיד אחרים בהשראת הסרט/הספר?
בספר או בסרט האלמנט הקומי נמוך, כי הדמויות באמת נשלחות אל מותן המזוויע. המציאות והחוויה הסוביקטיבית של הקורבנות זהה. עמדת הצופה לא נותנת לילדים את תחושת ההתנשאות, והם מאמצים את נקודת המבט של התוקף. הילדים מתחפשים לליצן מפחיד כי זה מצחיק. זה לא מוסרי וזה מסוכן וטיפשי, אבל זה מצחיק מהעמדה של הליצן. הם לא רוצים להזדהות עם הילדים בעלילה שהליצן בגד בהם, הם צריכים חוויה אחרת כדי לחוש כוח והתנשאות.

כדי להבין מה עובר על הילדים כדאי להזכר בתופעה תרבותית יחסית חדשה – הפופולריות הגדולה של דמות הג'וקר בגילומו של הית' לדג'ר. כאשר הית' לדג'ר שיחק את הג'וקר בסרט "האביר האפל", הוא הצליח להביא את דמות הליצן לשיא קולנועי, מכיוון שהוא הוביל את הצופים לשנות את נקודת המבט שלהם, עד כדי שהצופה מוצא שהוא מעוניין במותו של הגיבור הטוב. הית' לדג'ר גרם לנו לראות את המציאות מתוך העיניים של הליצן, הוא הצליח לגרום לנו להבין מדוע אדם בריא בנפשו רוצה להיות ליצן. הליצן הוא זה שיש לו את הכוח לאחד בני אדם ולשבור בני אדם. הכוח שלו טמון בתמימות שהוא מייחס כלפי חוץ לפעולות שלו, והכוח שלו נמצא בכך שהוא מספיק חזק בשביל להקריב את עצמו למען בדיחה גדולה יותר, שבסופה כוחו רק יתעצם.

הליצן הוא זה שאף פעם לא יהיה מוקרב, כי הליצן כבר צוחק על עצמו. הוא חופשי מנטל של הדרת כבוד ותחזוק ערך עצמי. אי אפשר לצחוק על ליצנים, אף אחד לא עולה כמתנדב על הבמה כדי לצחוק על הליצן, כולם עולים מתוך חשש כבד לנפשם. במלחמה הזו כולנו מפסידים, השאלה היא רק מידת המום הנפשי שהוטל בנו לאחר שהליצן זורק אותנו מהבמה. התמימות שהליצן מפגין כשהוא מבקש עזרה מהקהל, זו הדרישה שלו לחסד מאיתנו. זה האקט הנעלב שלו מהתנהגות החששנית שלנו לבוא לעזרתו, זו הקריאה שלו לעזרה מאיתנו, שמובילה אותנו אל המלכודת. הית' לדג'ר לכד את האמת הזו, כשצפינו בו לא פחדנו מהליצן, רצינו להיות הליצן, זה שבונה ומחריב עולמות, זה שהמוות בשבילו הוא רק משחק, ופשוט רוצה לראות את העולם עולה באש.

התענוג שהוא מוצא במעשה הליצנות שלו כמעט מדבק:

https://www.youtube.com/watch?v=YEEsE8snXok

כשרוצים להבין תופעה התנהגותית אי אפשר להתחיל במונחים של מוסר. לפני שאנחנו "מתקנים" את העולם ומסבירים שמדובר בילדים בעיתיים, אנחנו צריכים לשים לב שליצן זו תופעה תרבותית ולא משהו שהומצא לפני מספר חודשים. מוסר הוא ניסיון ללמד את נקודת המבט של האדם שהעולם שלו קרס, בכדי למנוע פגיעות נפשיות ופיזיות עתידיות, זה ניסיון להראות מהי חמלה, וזה ניסיון מבורך וחיוני. אבל הבעיה היא שהחמלה לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק ממנה, והצורך הנפשי לחוש כוח או לשבור סדרים תמיד נמצא איתה במאבק.

כילדים, הסביבה הקרובה מגנה עלינו לפעמים בצורה טובה מדי. במקרים אלה מונעים מהילד להתעמת עם מצבים נפשיים וחברתיים שיחזרו על עצמם בעתיד, אלה המקרים שההורים רצים להגן על הילד מתוך אהבה שלהם אליו. אבל בכך הם מונעים ממנו להתחסן נפשית באמצעות התמודדות עם האירוע.

במילים אחרות, לחץ פסיכולוגי (כמובן, בגבולות ההיגיון הבריא) הוא צורך נפשי שמטרתו ללמד אותנו להתמודד הן עם הלחץ עצמו (כתחושה פיזית-רגשית), והן עם האירועים או האנשים שמייצרים אותו (כמצב חברתי).

כאשר אנחנו מגנים על ילדים בצורה טובה מדי – וגם כאשר כבוגרים אנחנו מגנים על עצמנו בצורה טובה מדי – בשני המקרים נחסמת ההתפתחות האישית. אנחנו מגבילים את עצמנו להיות רק במקומות שבהן אנחנו מרגישים בטוחים. אבל כאנשים בוגרים אנחנו יודעים שכל שינוי מתרחש במקום שבו אנחנו לא מרגישים בטוחים לגמרי. כל לימוד של חומר חדש, מפגש חברתי חדש, זוגיות חדשה, תחביב או עבודה חדשה מבוססים על כך שאנחנו חייבים לצאת מאזור הנוחות שלנו.

התפתחות אישית אפשרית כאשר הדיאלוג שלנו עם עצמנו ועם העולם בא ביחד עם המאמץ הנפשי ליישם בחיים שלנו את המסקנות של הדיאלוג.

ההפך מהתפתחות אישית הוא קיבעון אישיותי. כלומר, ההישארות בכוח בגבולות אזור הנוחות. ואם נחזור רגע לילד הקטן שההורים מרחפים מעליו כמו הליקופטר, זו השרשה בעייתית של תפיסה שהוא לא מספיק חזק להתמודד לבד או להתגבר לבד, וכן תחושה שהוא שביר ועדין יותר מכפי שהוא באמת יכול להיות. אלו מסרים של חולשה שעלולים להפוך בעיני הילד לאמת אודות העצמי שלו, ולנעול את היכולות העתידיות שלו להעז ולהתפתח.

עכשיו עולה השאלה: איך אני יודע להבחין בין האם אני נמצא באזור הנוחות, לבין כך שאני כן מצאתי את עצמי? במילים אחרות, מתי אנחנו יודעים שהחיפוש הסתיים, ומתי אנחנו יודעים שאנחנו פוחדים מפני החיפוש עצמו?
כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לברר עם עצמנו: האם בבחירות שלי אני מגן עלי עצמי, כמו ההורים שמגנים על הילד?

כשאנחנו אומרים שיש אינסוף נקודות מבט על החיים, באופן מצחיק זה גם קשור לג'וק הזה ולפחד שאנחנו משייכים לפגישה הלא מזומנת איתו. אנחנו יכולים לפחד, ואנחנו יכולים שלא. הכוונה היא שלמרות שיש לנו נטיה להצדיק כל נקודת מבט על החיים (שלא פוגעת בנו) ולהיות סובלניים כלפיה, הרי שלפעמים נקודת מבט אחת עדיפה על השניה. או במילים אחרות כשאתם לבד בבית עדיף לא לפחד מג'וקים ולטאות כי אתם לא באמת רוצים לעזוב את הבית או להסתגר כל הלילה בחדר בגללם (שזו נקודת מבט שפוגעת בנו).
ובאופן רחב יותר, הכוונה היא, שפחדים שקימיים בנו פעמים רבות הוטמעו בנו בגיל צעיר, ואנחנו ממשיכים לשאת אותם בחיינו הבוגרים, מבלי לזכור בכלל את המקור האמיתי שלהם, ומבלי לבחון את הנכונות שלהם. והסבל שאנחנו חווים כתוצאה מהפחדים האלה, מוביל אותנו להיכנס ולהסתגר בחדרים הפנימיים של הנפש שלנו, במקום לנסות ולהתמודד עם הפחד באופן מבוקר.

ומה זה אומר עלי? (כשירדתי מהכסא).. שלמדתי שלשממית שבתמונה קוראים מניפנית מצויה, ומעבר ליכולת שלה ללכת על הקירות כמו ספיידרמן, היא זזה במהירות שהעין בקושי יכולה לקלוט, והתגלה שלתפוס אותה זה כמו לתפוס רעידת אדמה ברשת. הסוף הוא שהצלחתי להוביל אותה החוצה מהדירה בשלום, ואני מקוה שלא (ובלב אני מקוה שכן) ישירות לדירה של השכנים, ו.. עכשיו אחי שולח לי תמונה שמראה שמניפנית מצויה נכנסה לדירה שלו. אז שיהיה לו בהצלחה

ובמילים אחרות: לא רק קולו של הבלתי-מודע גורם לנו ייסורים ומרמז לנו על השינויים שאנחנו חייבים לעשות כדי לחזור ולקחת שליטה על חיינו. אלא גם הקול שלוחש מה שאנחנו כבר יודעים על עצמנו, אבל מסרבים להקשיב לו.

וכאן אנחנו חוזרים אל הפסיכואנליסט קרל יונג, שבאחד הראיונות האחרונים עמו, סיכם בחמש מילים את האמת על שני פניה: האמת הראשונה היא שאנחנו חשים פעמים רבות שמוחקים אותנו ושאנחנו משתפים פעולה עם המחיקה, והאמת השניה היא שהניצוץ הפנימי שיש בנו לא יכול לתת את הסכמתו לחשכת הלילה.

אני מזמין אתכם לקרוא את הציטוט שבתמונה, ולרגע אחד לעצום את העיניים כמו במדיטציה ולחפש בחושך את המקום שבו אתם חוזרים לפגוש את עצמכם במקום המואר שבכם.

השבוע קראתי את הספר "שיעור פסנתר" של מרגריט דיראס, סיפור שאחת הדמויות בו היא ילד שמכריחים אותו ללמוד פסנתר למרות שהוא מתעב את הנגינה. המורה כמובן נוזפת בו כל הזמן על הסירוב לתרגל, עד שאימו של הילד אומרת למורה את המשפט האמיתי והחשוב הבא:
"הם לא ביקשו להיוולד, ואם לא די בזה, מלמדים אותם פסנתר, למה ציפית?"

לפעמים רק המחשבה לקום ולהגיד "אני" מעלה בנו פחדים שנכשל, מפני שכילדים לא היתה לנו באמת שליטה על הרצונות שלנו. רק משום שכל כך ייאשו אותנו בבית הספר או בחוגים, או זילזלו ביכולות שלנו, עד שזיכרון הכאב הפך להיות כל כך פיזי, שיש לנו רפלקס של בחילה רק מהמחשבה של לעשות שינוי בחיים שלנו.

אבל הייאוש שאנחנו מזהים בעצמנו, הויתור העצמי הזה, הוא לא מי שאנחנו.

הילד הזה שמתנגד לנגן על הפסנתר הוא אותו ילד שאנחנו היינו, ילד עם עמוד שדרה, שיודע מה הוא רוצה, אבל פעמים רבות חסר יכולת ממשית להתנגד לכפייה עליו, או חסר בשלות נפשית להבין מה המשמעות של ההתנגדות שלו.
ועכשיו?… לנו יש את היכולת להתנגד לכפייה!
עכשיו אנחנו צריכים לחזור ולהיות הילד שהיינו, עם כוח ההתנגדות שהיה לנו, עם הרצון הברור שלנו, כי כן יש בכוחנו לשנות את המצב. ואולי גם להוסיף משפט תשובה למורה לפסנתר של הילד:
"לא ביקשנו להיוולד, ואם לא די בזה, אנחנו בוחרים לחיות חופשיים, למה ציפית?"

לפעמים אנחנו "מושכים את הדברים" עד מיאוס, אנחנו לא מנתקים קשרים זוגיים או חברתיים הרסניים, אבל מה שמושך אותנו "להמשיך" ברגעים האלה נובע מתוך שיקול דעת סביר.

זו לא תמיד העצלנות שמונעת מאיתנו לקום מהטלוויזיה, ולפעמים גם לא הפחד להתנתק ממערכת יחסים פוגענית שעוצר אותנו.

זו התקווה שתמיד קיימת בנו ששינוי יתרחש (גם כאשר האינטואיציה צועקת לנו מבפנים שזה לא הולך לקרות).

אני צופה בסדרה ואומר לעצמי "תן לה זמן, היא תשתפר". אלה הרגעים שאנחנו אומרים "זו לא היתה הכוונה האמיתית שלו/שלה" (ואנחנו באמת רוצים להאמין שזו לא היתה הכוונה).
אלה הרגעים שאנחנו חושבים כמו פרסומת; לפי היגיון ההבטחה שיש בפרסומת, שאם רק נשלם את המחיר נקבל באמת את הפנטזיה שמוכרים לנו.
זה הרגע שאנחנו הופכים להיות הפרסומאים של הרצון שלנו, אנחנו מציירים בראש שלנו תמונה יפה שבה אנחנו נהנים ומאושרים ובתחתית שלה כתוב "תשארו איתנו לשתי פרסומות והפנטזיה בידיים שלכם".

או במילים אחרות: כשהאינטואיציה אומרת לכם לחתוך, שההיגיון הסביר אומר לכם "עד כאן", זה הרגע שכדאי לחתוך. ובמקרה הלא דרמטי שלי, עדיף לעצור בסוף הפרק הראשון, ולא להמשיך בשעמום מאוס

אומרים לנו להיות מי שאנחנו, אבל גם אומרים לנו מיד מה עלינו להיות. הבעיה היא שגם כשאנחנו לא באמת מאמינים לפרסומות, משהו מהפרסומת נדבק בנו.
כולנו יודעים שהפרסומת מציגה לנו אידיאל של יופי שקרי, אבל מה שנדבק בנו, זה משהו סמוי יותר: האידיאל של האושר שהיא מציגה.

המדינה יכולה לחוקק חוקים נגד שימוש בפוטושופ, אבל היא לא יכולה לחוקק חוקים נגד מכירת פנטזיות.
**הפרעת אושר** לא שונה במהותה מהפרעת אכילה, אנחנו משווים את החיים שלנו למציאות שקרית שמסווה את עצמה כמציאות אמיתית.
מדד האושר שתעשיית הקולנוע והפרסום מייצרות, גורם לנו להיות בדכאון משום שקנה המידה שלהם מבוסס על פנטזיה. וכאשר אנחנו שוכחים שמדד האושר של עולם הפרסומת מבוסס על פנטזיה, ההשוואה גוררת אותנו לקראת הקצה הבלתי מאושר של הספקטרום.
וכאן אני מזמין אתכם לחשוב לרגע על מדד האושר שלכם, ולבדוק האם הוא סובל מהפרעות מיותרות..

תרבות הצריכה מנסה לומר לנו שחטא זה לא "לפנק" את עצמנו במוצר כזה או אחר. תרבות הגוף הממושטר מנסה לומר לנו שחטא זה לאכול או לשתות יותר מדי. המוסר המקובל מנסה לומר לנו שחטא זה לא להיות נחמדים כל הזמן ולמלא אחרי ציפיות חברתיות.
אבל המירוץ אחרי מוצרים, משקל מסוים או קבלה חברתית הוא רק אוסף של הסתרות והסוואות של הקול הפנימי שלנו. אלה הן רק הדרכים שלנו למצוא עיסוק, למצוא תירוץ, למצוא סיבה לשכוח, למצוא את הדרך להתרחק מהתמודדות עם האמת שלנו.
החטא האמיתי זה להשתיק את הקול הפנימי שלנו שוב ושוב, להרעיב את הנפש כל יום מחדש (ולא רק את הגוף יום אחד בשנה).

וכאן נכנסת השאלה: מהי התחלה חדשה?

התחלה חדשה מתרחשת כשאנחנו אלה שזועקים לעצמנו להציל את עצמנו, מעצמנו. כשהקול הפנימי שלנו מאותת על סבל נפשי, כי החיים חסומים בפנינו, ואנחנו אלה שחוסמים אותם. כשיש לנו את היכולות, ופתאום אנחנו מבינים שזה רק עניין של רצון. כשאנחנו מוקפים בקשרים אישיים שפוגעים בנו, ופתאום רואים שלנו יש את הכוח לקום וללכת. כשאנחנו מבינים בכאב שוויתור עצמי הפך להיות הדרך החיים שלנו. התחלה חדשה זה לשוב ולשמוע את קולנו, לשוב ולדרוש, וזה לשוב ולהאבק, למען ההתחלה של מחזור החיים האמיתי שלנו.

מאחל לכולנו שנה של קיום אותנטי, מעשיר, ומלא בחדוות חיים.

יש בפשטות של הסוכה את הקסם שממנו מתחילה אהבה בעולם, כמו גבעה בחול שהילד בונה וחושב לעצמו "הנה יצרתי עולם". ואנחנו מצליחים ליצור את עולמנו בנקודות הנדירות שבהן החיוך שלנו או של הצד השני אינו מנסה למכור לנו דבר.
כדי להכניס רוח חדשה אל החיים, צריך שהחלונות יהיו פתוחים, צריך שהדלתות לא יהיו מוגפות.

אנחנו לא צריכים את החג בשביל ליצור את מקום המפגש שלנו עם היופי של החיים, אנחנו צריכים להקפיד על אוורור של פתחי הנפש.
חג שמח לכולם.

המושג פייק ניוז הפך לאחד הביטויים הנפוצים ביותר בעולם בעקבות הבחירות לנשיאות ארה"ב. העיתונות מציגה את החדשות המזויפות כהמצאה חדשה ומסוכנת, למרות שלא מדובר בפורמט חדש. בכל עיתון ומגזין נמצא תוכן ממומן שמעוצב ככתבה או מאמר, "טורי ייעוץ" ו"המלצות לטיולים". גם בטלוויזיה מגיעים "מומחים" עם אג'נדות כלכליות או פוליטיות שעבורם עובדות זה לא יותר מפס האטה בכביש שניתן לדרוס.

לפני שהפייק ניוז זכו למעמד-על בכותרות היינו מדברים על מניפולציה רגשית, על הטיות קוגניטביות, על שקרים בפרסום, על השמטת מידע קריטי בשביל ליצור וודאות פיקטיבית ועוד. היתרון של הצגת הפייק ניוז כשיטה חדשה ונפרדת הוא שזה מאפשר להסתיר את העובדה שהמדיה, תעשיית הפרסום והמנגון הצרכני והכלכלי כולם פועלים מתוך היגיון של פייק ניוז. השקר במקרים האלה הוא כמובן לא מוחלט, אלא פשוט נופל להיגיון שאומר "מה שהלקוח לא צריך לדעת, הוא לא צריך לדעת", או "כל עוד החוק מאפשר לנו לא לדווח על כמות מסוימת חומרים משמרים, נכריז בפרסומת שהמוצר הוא ללא חומרים משמרים".
דולנד טראמפ לא המציא את הפייק ניוז (למרות שהוא טוען שהוא טבע את המושג..), גם רוסיה לא המציאה אותו, תיאוריות פוליטיות בנות אלפי שנים מצביעות על הצורך להסתיר מידע מהציבור כדי לאפשר לשליטים לשמור על מקומם, וניקולו מקיאוולי היה ממש נעלב לשמוע שטראמפ מנסה לקחת קרדיט על חלק מהרעיונות שלו.

הגלגול הנוכחי של הפייק ניוז לא מתמקד רק בתועלת כלכלית, אלא מייצר הסתה, ומעורר שנאה וחילוקי דעות במקומות שאין בהם חילוקי דעות. הוא שואב אנרגיה ציבורית חשובה למקומות הלא נכונים, ומסיט את סדר היום מהתועלת הציבורית האמיתית. אבל השאלה הפעם היא כפולה, מה צריך למנוע דרך החוק ומה אנחנו צריכים לעשות בשביל עצמנו?

השאלה היא כמה אנחנו מוכנים לקחת אחריות על דפוסי ההתנהגות שלו? לכולנו יש מנגנונים אוטומטיים, אלה המקומות שבהם אנחנו פועלים נגד עצמנו, ואנחנו מודעים לכך. המנגנונים האלה מתחילים לפעול בנו כאשר אנחנו לא רוצים להתמודד עם המציאות של החיים שלנו. אלה מנגנוני בריחה. הנפוץ בהם הוא אשרור חסר ביקורת של תפיסות שהנחילו לנו. המנגנון השני הוא למצוא מה לא בסדר אצל האחר. עולם הפרסום, הרכילות והפייק ניוז (זו רק חלק מהרשימה:)) תמיד ימצאו עבורנו התעסקות מיותרת. זה תמיד נחמד להתעסק בדברים הקטנים של החיים וכולנו צריכים לדעת להנות גם מהם, השאלה היא האם ההתעסקות הזו מסתירה את הדברים הגדולים?

כבר למעלה מ-2,500 שנים הפילוסופיה חוקרת מהי האמת. הפילוסופים הגדולים הם אלה שגילו חלק חדש של אמת שעדיין לא ראינו. כך גם פרויד המשיך עם הרעיון של הלא מודע. הפייק ניוז הוא הניסיון המתמשך לאפשר לנו לא לראות, הפילוסופיה היא הניסיון לאפשר לנו לראות.

כאשר אנחנו מדמיינים עולם לא מושלם, הדימוי המיידי שעולה בנו תחושה של מחסור, גם בלי תחושה של שפע שקדם לו. לדוגמה, לאחר שינה ארוכה מאוד אנחנו מתעוררים רעבים וצמאים, ואיננו צריכים לחשוב או להרגיש כיצד היינו שבעים קודם לכן כדי להבין את הרעב, מפני שכשאנו רעבים או כאשר אנו חווים כאב המידיות של התחושה תופסת אותנו בשלמותנו. לדוגמה, בסדרת הספרים וסרטי הקולנוע משחקי הרעב, נקודת הפתיחה של כל הסדרה היא עולם לא מושלם, עולם של פועלות ופועלים רעבים, שנשלט על ידי כוח צבאי מדכא וחזק במיוחד, עולם בו לאזרחים אין לכאורה יכולת שינוי. כצופים, גם אם לא חווינו רעב דומה או דיכוי דומה, אנחנו מיד מזדהים עם הגיבורה וחבריה, בדיוק מן הסיבה שאנו צופים בבני אדם שאינם ראויים לפורענות שנפלה בחיקם, ושואפים כמונו לחוות עונג ולהמנע מצער וכאב.

עוד לפני התובנות המעמיקות של פרויד אודות הנפש, ישנה תובנה מעניינת המקדימה אותו בכמה אלפי שנים, והיא מצויה בכתבים הבודהיסטיים, לפיהם הצורך האנושי האמיתי הינו להגיע לנירוונה. הנירוונה הבודהיסטית אינה רודפת אחרי תענוגות, אלא דוקא אל מצב נפשי ופיזי של רוגע גמור, כמו מים עומדים. אל מעין איזון מוחלט – העדר גלים של עונג, אך גם העדר מערבולות של כאב וזרמים תת קרקעיים של צער שסוחפים את התודעה ומכווינים אותה. פרויד הכיר שעל אף הצורך בשקט ושלווה פועם בנפש שלנו כוח נוסף. לאחר שפרויד כתב את האמירה המפורסמת שאיתה התחלנו הוא שם לב למשהו מאוד מעניין: בעת טיפול בחיילים שלקו בהלם קרב במלחמת העולם הראשונה, הוא גילה שעל אף השאיפה התמידית אל העונג, יש בנו בבני האנוש כוח פנימי שמושך אותנו כל הזמן בחזרה אל אירועים טראומטיים בחיינו. שוב, תוצרי הדמיון הפופולריים שלנו מדגימים את זה שוב ושוב: גם בסרטים רומנטים, וגם בסרטי פעולה והרפתקאות, כדי להשלים את העלילה בהצלחה על אחד מן הגיבורים לשוב בחזרה אל העבר שלו, כדי להתמודד עם טראומה שמונעת ממנו להמשיך בחייו; כדי שבני הזוג יכולו לממש את אהבה שלהם על אחד מהם לפתור סוגייה נפשית מן העבר, על הגיבורה לחזור אל העבר שלה כדי להתמודד עם הטראומה כדי שתוכל לשוב כמנצחת.

אכן, תהליך התבגרות שלנו וחלק נכבד מחיינו הבוגרים,מלווים בחזרה אינסופית לעוולות שחווינו כילדים. כל מי שעבר בחייו טראומה תמיד חוזר במחשבה אל הטראומה, ומוצא שהיא מציפה את התודעה. החזרה המכאיבה הזו אינה מתרחשת רק במחשבה, אלא הגוף שלנו עצמו חוזר אל הטרואמה שחווינו. כולנו מכירים את הזעם שנולד בנו כאשר פונה אלינו מכר או זר באופן גס שמציף בנו פגיעות מהעבר שחווינו מידי אנשים משמעותיים או באירועים משמעותיים. אנו חשים מגוון תחושות פיזיות כגון גועל, בחילה, שיתוק, רעד, הלמות לב, עליית חום הגוף ועוד . גם כאשר נספר על האירוע למישהו אחר, או כאשר נעלה אותו בזכרוננו, עדיין נחוש חלק מהתחושות הפיזיות האלו.
בקולנוע עושים מהטראומות שלנו שוברי קופות. בכל סיפור יש חובה למספר, והיא לספר סיפור כפי שאנו מצפים לשמוע. וכדי ליצור את העלילה ישנם מספר כללים שהחשוב בהם, כפי שפרויד לימד אותנו, הוא: לדרוש אחר קבלת העונג והמנעות מצער וכאב. אבל הכלל הזה הרי לא מספיק, משום שכדי למשוך אותנו אל הקולנוע צריך עלילה משובשת, אחרת לא תהיה תנועה מן התוהו אל ההרמוני. צריך את התוהו ואת הצער ואת הכאב בדיוק משום שאנחנו בני האדם נמשכים לשם כמו פרפר לאש, ואנו נמשכים לשם בדיוק משום שאנו שואפים אל העונג, אך כדי לחוש את תחושת הקדושה שבניצחון עלינו לעבור ביחד עם הגיבורים את שבעת מדורי הגיהנום. בכל מדור הנפש שלנו משתנה, בכל מדור הנפש שלנו מתחזקת, ואנו מבינים את הכוח הנדרש מאיתנו כדי לעמוד אל מול המציאות, אל מול המציאות של המדור הבא בתור, משום שאינסטינקטיבית אנו יודעים שזו הדרך שתוביל אותנו אל דרגת השחרור.

אנחנו יושבים מול מסך, ובקלילות של רקדן אנחנו מדלגים ביחד עם הגיבורה מאירוע לאירוע, עד לאותו אירוע מוכה גורל, שמהווה גזרה שיש להתמודד עמה. כעת עלינו לאחד את כוחות הנפש שלנו עם הגיבור/ה על מנת להשמיד את הפחד שאחז בנו עד לאותו הרגע, שהרי מיהו גיבור אם לא זה הכובש את פחדיו שלו? אם נחזור לדוגמה של משחקי הרעב, מיהי גיבורה אם לא זו שהתנדבה לעבור אירוע מפרך ורצחני במקום אחותה הקטנה שעלתה בגורל כקורבן, למרות שהיא עצמה מלאת פחד, ורוצה מאוד להמנע מהצער והכאב הכרוכים באירוע. בסופו של הסרט הגיבור מגיע אל מעיינות הישועה, אל המקום שנקרא לו עכשיו הנירוונה, אל השקט שאליו הגיבור שאף. אך רגע לפני שנגיד "איזה יופי!" ונצא מן הקולנוע; לפני שנצא מהאולם החשוך אל האור המלאכותי של המבואה, אל הרעש ההומה, אל החזרה אל המציאות, נעצור לעוד שניה אחת בקולנוע, אל הרגע הזה שבו מצאנו לרגע את עצמנו, כשהעולם מושלם לרגע אחד, וננסה למשוך את הרגע הזה, לא לתת לו להתנפץ לנו אל מול כתוביות הסיום. ומה קורה לנו שם מתוך השקט והשלווה? מהו הקול שאנו שומעים בתוך תוכנו? מהי הקריאה הבלתי נשמעת המתרחשת בתוכנו מתוך הזן?

לפני שניטיב לשמוע את הקריאה של הזן אלינו, עלינו לשוב פעם נוספת אל פרויד המספר לנו על עיקרון נוסף, עיקרון המציאות. פשוטו כמשמעו: כדי שאנו כבני אדם נוכל לממש את עצמנו, כדי שנוכל להגשים את המטרות הגדולות של החיים, עלינו ללמוד לשלוט בתשוקה המידית שלנו לעונג, עלינו לקחת בחשבון את תביעות המציאות. בזכות היכולת שלנו לא להתמכר כל רגע אל תשוקה ספונטנית, אנו מסוגלים לפתח את העצמי שלנו, ולהגיע להישגים גדולים יותר. בכדי להגיע להישגים בחיינו עלינו לפעול בתוך המציאות, ללמוד את דרכיה ולשתף פעולה עם דרישותיה, אחרת לא באמת נוכל להתקיים, מפני שחיינו מתחילתם ועד סופם מתרחשים בתוך המציאות.

אז מה גורם לאדם לעמוד אל מול המציאות ולבחור את המעשה? מה מעניק לנו את הכוח להשיל מעצמנו את הפחדים והטראומות העוטפים את גופנו?

נחזור לקולנוע. הרי רק לפני שני רגעים הנפש שלנו היתה שלובה לחלוטין בעקרון המציאות של גיבורה בדיונית לחלוטין. כלומר, רק לפני רגע, כאשר כתוביות הסיום עלו, חווינו התפוגגות מיידית של עקרון המציאות כפי שחווינו לאורך שעה וחצי או שעתיים. עברנו סימולציה מרגשת של הפרה והתנגדות לעקרון המציאות. הרי, האירועים הדרמטיים בסרט, אשר גרמו לגיבורת משחקי הרעב להתנדב ולחוות צער וכאב פיזי רב, באו תוך התנגשות עם עקרון המציאות האומר לה שאם ברצונה להבטיח את חייה, עליה להשלים עם מות אחותה ולשתף פעולה עם השלטונות המדכאים. אך היא (ואנחנו, משום שהתודעה שלנו נטמעת בשלה) מסתכלת על הדברים לא כגזרת גורל, אלא כמבנה מלאכותי שנוצר על ידי בני אנוש, וככזה, ניתן להפרה על ידי בני אנוש. הבדיון של הקולנוע אשר יוצר לעינינו עקרון מציאות מזויף, מסב את תשומת ליבנו למאפיינים מלאכותיים של עקרון המציאות בחיינו. לרגע הנפש שלנו מזהה את הדמיון הנורא בין מהדורת חדשות "אמיתית" לבין זו שהוצגה בסרט. בין עלילות שנכתבו על ידי עיתונאי חצר, פרסומאים, כותבי נאומים ומומחים אקדמיים לבין עלילות של תסריטאים בדיוניים. לרגע, ממש כמו הבודהה, אנחנו רואים את התמונה השלמה משום שיצאנו לגמרי מהמסגרת.

בסופו של הסרט, ברגע השלווה הזה, שבו המציאות החיצונית עדיין לא חזרה אלינו, לכדנו בתוך-תוכנו את עיקרון המציאות עצמה. הבנו מתוך המלכודת של התסריט את מלאכתם של בעלי השררה בעולם המציאות, את אופן פעולתם, את האופן שבו אירוע רודף אירוע, חדשה רודפת חדשה. לעיתים, מחוץ לקולנוע הכל נראה לנו הגיוני. אבל, ועכשיו ברגע הזה, השלו כל כך, האסונות והמיסים והפחדים והעוולות והשנאה שמוטלים אלינו ממסך החדשות פתאום נתפסים בתוך-תוכנו כמלאכתם של יחצנים, דוברים, לוביסטים ומומחים שתמורת בצע כסף "יסבירו לנו" (את מהלך העניינים כפי שאנחנו צריכים להבין אותו), "ייעצו לנו" (לבחור באינטרסים שלהם) "יוכיחו לנו" למה עלינו להמשיך ולהיות עבדים של אדון זה או אחר. ברגע השלווה הזה אנחנו חווים שבר של זעם, כי אנחנו חשים שהיינו נתונים למניפולציה. ומתוך הזעם נולדת אפשרות לעצמי משוחרר.

כאשר אנו מחליטים לפעול בתוך המציאות כדי לשנותה, במקום לברוח אל העונג שבשכיחה או להעלם לגמרי בתוך הסבל של הטראומה, זהו הרגע שבו אנו כמו הגיבורה בוחרים להעמיד את המציאות על מקומה, להעניק למציאות את האמירה שלנו: ואף על פי כן. אני, כשאני עוצם את העיניים, והזן שבתוכי קורא לי לשוב אלי, אני זועם, ואני פונה אל המעשה. ולפעמים המעשה הוא לכתוב ספר, על האופן שבו התשוקה חוזרת אל העולם, התשוקה אל העונג שבחירות, אל הריקוד החופשי, אל החיים שלא תוסרטו עבורי על ידי בעלי עניין. אל האפשרות לחיות בתוך מציאות שהעיקרון המנחה אותה הוא אינו רטט לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, אלא שמירת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

ביומיום, המילים שלנו מתארות את המציאות כפי שהיא מתרחשת בפועל. אנחנו משתמשים במילים כדי לשתף אירועים שעברו עלינו, אנחנו משתמשים במילים כדי לתאר את עצמנו, את מה שאנחנו מרגישים או צריכים או חושבים, אנחנו משתמשים בהן כדי לתקשר אחד עם השני ברמה של ניהול חיינו. המילים הללו, והתקשורת הבינאישית שמתבצעת בזכותן, הן כמובן חשובות ובלעדיהן היה לנו מאוד קשה להתקיים. אך כאשר אנו רוצים להשתמש במילים שלנו כדי לכתוב את היומיום, את ההרהורים העמוקים שלנו, כדי להעלות אותן על דף בצורה של עלילה וסיפור מובנה, האופן אשר בו נשתמש באותן מילים יהיה שונה.

האופן בו סופרים משתמשים במילים דומה לאופן שבו מילים ומוזיקה, ומילים ונפש, מתחברות אחת אל השניה. האופן שבו המילים מתחברות אלינו ביחד עם המוזיקה עוטף את גופנו, ומעורר בנו תגובה חושית של ממש, ואנו המילים והמוזיקה הופכים להיות אחד (כמובן, בתנאי שהמלים הנכונות מצאו את המוזיקה הנכונה), וכאשר המוזיקה הצליחה להעניק למילים נוכחות של אמת. אותה התרחשות פועלת בנו גם בקריאת מילים של שיר ממש טוב. שירה טובה היא תפילה, מפני שהיא מאפשרת לנו לשתף ולבטא את מעמקי הנפש, מתוך תקוה לשנות את המציאות סביבנו, ולו בזכות זה שהנפש שלנו מצאה את המילים הנכונות המתארות את האמת שבתוכה. שיר הוא טוב כאשר הוא מעמיד מולי את הנפש שלי כך שאיני יכול להתכחש אל האמת המשתקפת מולי ואף איני רוצה להתכחש לאמת המוצגת, כי ראיתי חלק חדש או נסתר ממני. ואז האיחוד הפיזי שלנו עם המילים, עם המוזיקה של המילים, מייצר בגוף שלנו כולו תחושת איחוד. אנחנו והמילים והגוף והמחשבה והרגשות והמשאלות הופכים להיות אחד. בעולם הנוכחי, בו אנחנו נדרשים למלא בו-זמנית כל כך הרבה תפקידים שונים, ולהחליף פרסונות לפי הצורך, התחושה הזו משרה שלווה עמוקה.

בסוף הספר, ביחד עם המילים האחרונות, ביחד עם התו האחרון, מתרחש בנו ניתוק עצוב מן אחדות האמת אשר חווינו, ואנו שבים אל היומיומיות של המילים אשר חזרו להיות פונקציונליות; וגם כאשר המילים באות לתאר את המצב הנפשי שלנו, את המחשבות שלנו, הן נראות לנו כמנותקות אחת מן השניה, וכושלות לתאר את האמת שאותה אנו מנסים לשקף. וכדי לנסות ולהחזיר את הקסם אל המילים אנו פונים אל הדרמה, אל הרטוריקה של הגוף, ואל התנועתיות של המילים. כך, ברגעים מיוחדים בחיים, כמו בחיבור שלנו עם אדם אהוב, אנחנו מעלים באוב את הקסם של הסיפור והמוזיקה. ואז המילים שבות ותופסות אותנו, והן שבות ודוברות בתוכנו, וקושרות אותנו בתוכן, הן פועלות אלינו כמו לולאת פלאים אשר אורגת את החוטים הצבעוניים שלה ישירות אל תוך הנפש שלנו.

למילים שלנו יש עוצמה, הן יכולות להעצים אותנו ולהחליש אותנו, הן יכולות לעורר אופוריה או שברון לב. והן כאלה בדיוק כאשר השימוש שנעשה בהן הוא אמיתי. אך השימוש במילים יכול כמובן גם להיות שקרי. כמו פרסומת ממש טובה שגורמת לנו להרגיש מאוחדים עם חפץ חסר כל חשיבות, כמו בעלי אינטרס בתחום מסויים המעמידים פנים שאין להם מניעים נסתרים, כאילו הם דוברים את האמת. אך אם התחושות שעולות בנו בפרסמות, או בסרט או בשיר או כשמאזינים לדבריו של פוליטיקאי דומות, איך נדע מתי המילים הן אמיתיות או שיקריות? איך נדע מתי השימוש בהן מתאר את האמת של הכותב, או שהוא מתאר את האינטרס של הדובר?

לפעמים כדי לענות על שאלה צריך לקרוא את המילים, ואז לעצום את העיניים ולקרוא מתוך החשיכה את המילים בשנית.
צריך לקרוא את המילים כאילו הן נכתבו מתוככם, נבחרו ממכם, כאילו אתם אלו שישבתם בלילה אל מול הדף הריק וחיפשתם את המילים הנכונות; את המילים שיתארו את המקום אליו הנפש דורשת לבוא כאשר היא לבדה, כאשר היא מזהה את עצמה בתוך תוככה, כאשר היא מבכה את העלמותה בחייה עם המילים היומיומיות.
שם, במקום הזה, שאליו הרשתם לעצמכם לרגע אחד לשוב, התשובה תהיה ברורה כמו כמו רעב האוכל את קיבתכם אחרי שעות של פעילות ללא תזונה: האם המילים שנאמרו מאפשרות לנפש שלכם להיות אחת עם עצמה, או שעליה להיות אחת מן הרבות?
האם המילים שהופנו אליכם סגרו עליכם, כשהסבירו לכם איך עליכם לחיות ומי עליכם להיות,
או שהן החזירו לכם את התשוקה לכתוב את המציאות מחדש, ולבחור את המילים שיתארו את העלילה שעדיין לא נכתבה?

(האם המרדף אחרי האושר סותר את החיים?)

כולנו רוצים להיות מאושרים, כולנו רוצים להיות מסופקים, כולנו רוצים החיים שלנו מלאי עניין. אך האם מרבה חכמה מרבה מכאוב? האם ידיעה וזיכרון מונעים מאיתנו את האושר?

העולם שלנו מאפשר כל כך הרבה דברים שרק לפני עשרים שנה היו דמיוניים לגמרי, אז למה רוב רובנו חשים מפח נפש תמידי? בעולם שבו ניתן לקנות כמעט הכל, בעולם שבו ניתן לממש את התשוקות הכי פרטיות, ניתן לאכול מגוון דמיוני של מאכלים זמינים, ניתן לטייל באינסוף מדינות, בעולם שמלא בגירויים שמטרתם לבדר ולספק אותנו, בעולם הזה רוב האוכלוסיה נמצאת בדיכאון. בעולם הזה אחוז גבוה להפליא מאיתנו לוקח כדורים נוגדי דיכאון, מעשן עשבים נוגדי דיכאון, או שותה אלכוהול על בסיס קבוע. אנחנו צריכים לדעת מה ששום פסיכולוג לא יספר לנו כשאנחנו מדברים איתו על החיים, ושום תרופה פסיכיאטרית לא תבהיר. אנו רוצים לדעת מהו הדבר הזה שמונע מאיתנו להיות מאושרים.

פנחס שדה ידע: השכחה מאפשרת את האושר, אבל השכחה לא באמת באמת אפשרית, כי היא תמיד רק זמנית. כל החופשות נגמרות, כל סופי השבוע מתאדים, כל החגים שלפנינו אוטוטו כבר מאחורינו.
בשלב הזה כולנו יודעים שהפתרונות מתחלקים לשתיים:
1. למצוא משמעות לחיים, לדבוק במשמעות זו, ולפעול רק על פיה.
2. ולהתחבר ולהתחפר לעומק שלנו תוך שמירה על מעטפת של שלווה תמידית.

מה הנתיבים האלה מציעים לנו? רבים מאיתנו מנסים להתחבר אל השלווה הפנימית או אל הגורם שמעניק להם משמעות באמצעות מדיטציות שונות או מצוות שונות. אך האם החיפוש אחר השלווה והשקט לא נולד מתוך הניסיון לברוח מן הרעש שמעמת אותנו עם החיות שלנו? או במילים אחרות, האמת היא לא הדרך אל השלווה והשקט, אלא אולי השלווה והשקט מסתירים את האמת עצמה?

שני הפתרונות האלה כמובן מציעים בסופו של דבר את השכחה. שני הפתרונות מציעים לנו לחיות את החיים מתוך השכחת תשוקת החיים שלנו, מתוך השתקת הנפש החתרנית שלנו, מפני שהפתרונות האלו מסווים את התשוקה שלנו אל הדברים שמתסיסים את הנפש בחיותה. פנחס שדה מספר את הסיפור הבא:
"קראתי פעם (כבר לא אזכור היכן) אגדה סינית אודות אדריכל אחד, גדול האדריכלים, שציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.
השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי, אצווה מיד להתיז את ראשך.
ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו."

כיצד ניתן לפרש את המשל הסתום הזה?

כאשר נחשוב שוב על סיפורו של פנחס שדה אודות הננטש הצעיר, עולה השאלה האם עדיף לוותר על התשוקה עצמה כדי להימנע מהעצב הטמון בה? כל החיפוש שלנו אחר האושר הוא ביטוי של תשוקה להיות מאושרים. אנו בונים לעצמנו מחשבות אינסופיות על האושר, מציירים לנו אותו, צובעים אותו, קוראים לו בשמות שונים ומגוונים, כגון אהבה, זוגיות, רכוש, שליטה, הצלחה. האושר הוא נקודת האופק אליה אנו משקיפים, והאושר תמיד מוגבל בזמן. הוא תמיד חמקמק, הוא תמיד נוזל לנו בין האצבעות. מצאנו את אהבת חיינו ואנו מאושרים שבמאושרים, והנה פתאום משהו מתרחש. ואנו מחזיקים בידינו את כל השרטוטים שלנו על האושר, על מה שהיה לנו, על מה שקיווינו שיהיו לנו, ובא מישהו ומנפנף לנו עם המציאות. וכל מה שנותר לנו הוא להתכנס אל תוך הייגון שלנו על האושר שנגזל לנו, כל מה שנותר לנו הוא לפתוח את דלת הארמון, לעבור דרכה ולא לשוב יותר. לא להראות את התשוקה שלנו אל החיים, אל העולם. לא לחשוף יותר את הנפש שלנו, כי החשיפה עצמה פוגעת.

אבל נראה לי שלא לכך פנחס שדה התכוון.

משל האדריכל הוא משל על החיים ולא על האושר. הוא משל על מה שיכול היה להיות אילו היינו מוותרים על החלום של ממלכה חזקה ויציבה. האדריכל הוא הוויתור על הקיסר, על הכוח שלא מאפשר לנו לסטות מהדרך, על הכוח המאיים, הבוטה, החשוך, שמונע מאיתנו לחיות, הוא הוויתור על האלימות שאנו מפנים כלפי עצמנו כאשר אנו מצמצמים את החיים שלנו למסלול מתוכנן וקבוע מראש שבו עלינו למלא תפקיד בדיוק כפי שמצופה עלינו לעשות.

האדריכל ויתר על העושר והאושר שלו כאשר הפנה את גבו אל המלך, הוא ויתר על הרעיון להפוך חלומות על ממלכה אימתנית למציאות. בכך הוא השיג דבר יקר יותר. כי כאשר אנחנו בונים את חיינו לפי דרישות של מישהו אחר, אנחנו מגלים בדרך שחיינו שלנו הוגבלו ונמנעו.
אז מהי הידיעה ששום פסיכולוג לא יגיד לכם, ושום פסיכיאטר לא יתן לכם? לא הידיעה היא זאת שמונעת מאיתנו להיות מאושרים. המרדף אחרי האושר עצמו מונע מאיתנו את החיים.

התשוקה לאושר מונעת מאיתנו את הדבר החשוב ביותר בחיים, את תשוקת הקיום שבנו, את אש העד שבנו. הדרישה שלנו לאושר, הדרישה שלנו לאחוז בו היא זו שמונעת מאיתנו את ייסורי אהבה, ומפתה אותנו להתעלם מהאפקט החתרני שבנו. לשמור על אושר זה כמו לשמור על גלידה בטמפרטורה נכונה, הדבר פשוט לא ניתן לביצוע (וחקרתי את הנושא לעומק..) האושר עצמו, השאיפה אליו מונעת מאיתנו את החיים עצמם. היא מונעת את החיים בכך שהיא גוזלת מאיתנו את שדה החיים שלנו. היא מונעת את הדרך כי היא הולכת על השבילים שכבר נחצבו בעבר במקום לחצוב את הדרך שלה, היא קובעת את יעדי החיים במקום לחיות את החיים.

וכאן אנחנו חוזרים אל השאלה האם ידיעה מונעת אושר? ונענה מה שאנו כבר יודעים, שידיעה מובילה אותנו להכיר שאושר הוא פנטזיה, ושלהכפיף את החיים לפנטזיה יוביל תמיד בסוף ליגון, כי את הפנטזיה אי אפשר לממש במציאות. אז התשובה (באופן צפוי לכל הדעות) היא כן! ידיעה מונעת אושר. אך היא מאפשרת את חזרתה של תשוקת החיים, את החתרנות של הנפש. ידיעה מאפשרת לנו להיות האדריכלים של התשוקה, להיות אלו המפנים את הגב לקיסר ומשאירים אותו מאחור. כך באופן בלתי צפוי אנו מגלים שמרבה חכמה מרבה תשוקה.

ומה יאמר הפסיכולוג על מגפת הדיכאון? שאתם צודקים! שהאבל שאתם חשים על מה שנלקח ממכם הוא אמיתי ונכון. הוא יגיד לכם שהעצב שמתוכו אתם מדברים הוא חלק מהאמת על החיים. אך הוא או היא לא יוסיפו ויאמרו ששקט נפשי הוא פנטזיה, ששלווה היא תמיד בדיה. הם כן יספרו לכם שהכוח המזין של החיים הוא התשוקה, אך במילותיהם התשוקה עצמה הופכת לפנטזיה ובכך נמנעת גם כן.

מה מלמד אותנו פנחס שדה? הדרך להשתחרר מן הייגון היא לא על ידי השלמה איתו, אלא על ידי התקוממות נגדו, נגד הכוח המגביל של הנפש, נגד אלו שבאו לצמצם את קיומנו. נגד אלו שפועלים לגרום לנו להאמין שיגון הוא האמת של החיים. נגד אלו שפגעו בנו בכל דרך כדי למלא את תאוותם הפנטזיונרית נטולת החיים בזמן שמוכרים לנו סיפורי אושר.

התשוקה תמיד משתוקקת לחיות, החיים תמיד מתרחשים היכן שהנפש יכולה לחטוא למציאות המגבילה, חטאים תמיד מתרחשים מחוץ לחומות של הקיסר, והזעם על מה שנלקח תמיד מזכיר לנו זאת מחדש, ואמנות היא ליצור ולשמר את זעם הנפש, את תשוקתה לחיים.