מתי אני אעשה את השינוי הגדול שאני רוצה? אני מחכה לרגע המתאים..
ואם הוא יגיע רק עוד עשר שנים? ואם אני לא אזהה אותו כשהוא יגיע? ואם אני אפספס את ההזדמנות?
זו בדיוק הבעיה עם התפיסה שחייבים לחכות לרגע
מחשבה שמקדמת אותנו בחיים היא שכדי להתקדם בחיים אנחנו חייבים להניע מהלכים. המחשבה הזו כל כך יסודית עד שלפעמים אנחנו שוכחים אותה, ומחכים שהדברים יסתדרו מעצמם.
או במילים אחרות – כדי לקטוף את הפירות אנחנו צריכים לשתול אותם. כדי להשיג
בהתפתחות אישית אנחנו משנים את הדרך שבה התרגלנו לחשוב לאורך השנים.
בתהליך התפתחות אישית, כאשר אני מתאר את השתלשלות החיים שלי, אני לא מתאר תנועה שהסתיימה וגם לא תנועה שחייבת להמשיך לאותו כיוון. וכשאני מדבר על הסיבות שהובילו אותי להיות
שחיקה פסיכולוגית מהעבודה והמטלות שלנו היא כמו ענן שחוסם את השמש. אנחנו עדיין רואים בבירור מה עלינו לעשות, וממשיכים במטלות שלנו, אבל הכל נראה אפור יותר.כדי להתרענן משחיקה אנחנו חייבים לזכור לעשות שני דברים:
1. לטפוח לעצמנו
איך עוקפים את הפחד משינויים? איך שוברים את הקיפאון שהפחד הזה משרה עלינו?
אני מזמין אתכם היום להתחיל בקטנה 🙂
לא להשתנות! לא להתחייב! ולא להיחנק מהמחשבה!!
אז מה כן? רק לעשות מעשה אחד קטן שהוא שונה ממה שאתם רגילים לעשות.
מה הדבר הראשון שאתם רואים בתמונה?
ככל שאנחנו מתעמקים אנחנו רואים יותר פרטים, אבל לאחר מספר רגעים שלא התבוננו בתמונה, אנחנו חוזרים לראות את אותו דבר ראשון שראינו!
הרגלי מחשבה הם הדרך שלנו להרכיב את התמונה. ההרגלים מאפשרים לנו לראות
"מה אני רוצה מעצמי?" היא שאלה כל-כך נפוצה, והיא בו-זמנית לא טבעית, כי הרי אנחנו הדבר הכי קרוב ונגיש לעצמנו, וגם טבעית מאוד כי פעמים רבות אנחנו תופסים את המציאות הנפשית שלנו כמרוחקת מאיתנו.
כשאנחנו שואלים את עצמנו "מה אני
למה הם מצליחים להבהיל אותנו בקלות, ומה עובר על האדם מתחת למסכת הליצן?
אני זוכר עד היום את האימה שחוויתי כשקראתי כנער את הספר "זה" של סטיבן קינג, היו בספר רעיונות כל כך מצמררים שהיה חשש אמיתי שהרוע יגלוש מהדפים,
מי שגר בגבעתיים מודע לצפיפות הבניה של העיר, שגורמת לנו לפעמים להיות שותפים סמויים בעל-כורחנו לחיים הפרטיים של השכנים. מבלי להתכוון הפכתי למלווה קבוע לתהליך הגידול של הילד בן הארבע של השכנים שלי, שמבלים חלק ניכר מהזמן המשפחתי שלהם בחצר.
כשהייתי אולי בן ארבע, ג'וק ענקי נכנס לבית והזעיק את כולם לטפס במיומנות מפליאה על הכיסאות בקריאות שאצטרף אליהם. עדיין לא ידעתי שצריך לפחד, להיגעל ולהיות מאוים מג'וקים, אבל טיפסתי על הכיסא הקרוב, כי כולם עשו את זה, ובעיקר כי
קרל יונג פיתח את הרעיון של "הלא מודע הקולקטיבי", אבל אני הייתי רוצה לדבר על "המודע הקולקטיבי המוכחש". על החוויה שבה אנחנו מבינים שהחיים נגזלים מאיתנו ללא שום סיבה (הרגע הזה שאנחנו אומרים שאין טעם לכלום), ואנחנו משתפים פעולה עם
כל מי שעבר משבר בחיים, הרגיש בקרבו שכל מה שצריך לעשות בשביל להיחלץ מהמשבר הוא להתנגד באופן פעיל לדבר שמייצר בו סבל. לפעמים אנחנו נלכדים בזוגיות או במקום עבודה שמייצר סבל, לפעמים אנחנו נלכדים באמונה שלילית כלפי עצמנו או הרגל
השבוע התחלתי לצפות בסדרה חדשה בנטפליקס, ואני מוצא את עצמי על הספה, בוהה משועמם וחסר כל עניין, ועדיין ממשיך לצפות עד סוף הפרק.
לפעמים אנחנו "מושכים את הדברים" עד מיאוס, אנחנו לא מנתקים קשרים זוגיים או חברתיים הרסניים, אבל מה
במהלך טיול הבוקר עם הכלבה שלי לואה, נעצרנו מול פרסומת חדשה שפקדה על הקוראים "תהיו מי שאתם". לואה קיבלה בשלווה את העצה, ועשתה את הצרכים שלה. בזמן הזה בהיתי בפרסומת, שדיברה אלי בלשון רבים, וגם ניסתה להראות לי מי אני
המון פרשנויות דתיות נכתבו על הימים שבין ראש השנה לבין יום כיפור, אבל בעיני הם ייצוג מעניין של פרשת דרכים פסיכולוגית. ימים שבהם הנפש מוצבת רגל אחת בהתחלה של מחזור חיים חדש, ורגל שניה בחזרה כפייתית כמעט על האשמה עצמית.
הפעם האחרונה שהייתי בסוכה היה בסוכה שבנינו כל הכיתה ביחד בבית ספר היסודי, והדבר הכי כיפי כילד זה שהסוכה נתנה לי את התחושה שיש לי יכולת ליצור לעצמי גרסה אחרת של בית, גרסה חופשית יותר.
להיות בסוכה, זה להיות מחוץ
המושג פייק ניוז הפך לאחד הביטויים הנפוצים ביותר בעולם בעקבות הבחירות לנשיאות ארה"ב. העיתונות מציגה את החדשות המזויפות כהמצאה חדשה ומסוכנת, למרות שלא מדובר בפורמט חדש. בכל עיתון ומגזין נמצא תוכן ממומן שמעוצב ככתבה או מאמר, "טורי ייעוץ" ו"המלצות לטיולים".
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה, טבע את המשפט הידוע אודות הנפש האנושית: האדם דורש אחר קבלת עונג והמנעות מצער וכאב. ואכן, רוב התוצרים של הדמיון האנושי, הלא הם סדרות טלוויזה וסרטי קולנוע, מעבירים לנו את המסר הזה באופן ברור ביותר. רצף
האמירה החכמה ביותר שאי פעם הופנתה אל סופרים נמצאת בקובץ הסיפורים סימור, הקדמה מאת ג'יי די סאלינג'ר (שכתב גם את התפסן בשדה השיפון, ואת פראני וזואי), והיא: "אל תכתבו את הספר שאתם חושבים שאנשים רוצים לקרוא, תכתבו את הספר שאתם
(האם המרדף אחרי האושר סותר את החיים?)
הסופר והמשורר הגדול פנחס שדה מספר לנו על בחור שננטש במפתיע על ידי בת-זוג אהובה, והפרידה מובילה אותו לדכדוך עמוק ושולחת אותו נטול אנרגיה לשינה ארוכה. בבוקר כשהתעורר לצילי הציפורים מהעץ שליד