זו בדיוק הבעיה עם התפיסה שחייבים לחכות לרגע הנכון.. מרוב לבטים וחששות אנחנו נכנסים לשיתוק ופשוט נתקעים במקום. ההמלצה לחכות לרגע הנכון לשינוי היא טעות, כי שינוי הוא תמיד מאתגר ומפחיד, אין כזה דבר תזמון מושלם, ותמיד נמצא תירוצים לדחות אותו. אז מתי הזמן הנכון להתחיל את השינוי? התשובה בסרטון

אז מתי הרגע המתאים לשינוי בחיים?
מתי נכון לעשות שינויים בחיים, מתי להתחיל את התהליך, מתי להתחייב לשינוי שאנחנו רוצים לעשות בשביל עצמנו?
בואו נראה

היום יותר מבכל תקופה אחרת, אנחנו חיים עם הצורך והרצון להתפתח ולשפר את עצמנו בלי הפסקה. אנחנו רואים אנשים סביבנו מגשימים את עצמם ומוציאים מעצמם את המירב, אנחנו מרגישים באינטואיציה שיש בנו את היכולות והכוח לדחוף את עצמנו לשלב הבא. אז למה אנחנו לא עושים את הפריצה הזו? למה הצעד הראשון מרגיש כל כך גדול ורחוק. אחת הסיבות הראשיות לתקיעות הזו היא האמונה השגויה שאנחנו צריכים לשבת ולחכות לרגע הנכון להתחיל התהליך.

מה זה לחכות לרגע הנכון? זו פשוט אמונה שאנחנו חייבים סט שלם של תנאים מתאימים כדי שנוכל באמת להתחיל תהליך של שינוי. זה יכול להיות שינוי בחיים האישיים כמו פרידה או כניסה לזוגיות או הורות. זה יכול להיות שינוי מקצועי כמו תחילת לימודים או החלפת עבודה או הסבה בקריירה. זה יכול להיות שינוי פיזי – כמו ספורט או דיאטה או הפסקת עישון. זה יכול להיות שינוי מנטלי – כמו אימוץ של חשיבה אפקטיבית או שינוי הרגלים נפשיים לא חיוביים. לא משנה לאיזה שינוי אנחנו מתכווננים, הבעיה מתחילה כשאנחנו חושבים שצריך לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לרגע המתאים.
האמת היא שאין רגע מתאים. החיים לא עוצרים ולא מחכים לאף אחד. בכל שלב בחיים יהיו לנו הסחות דעת ואתגרים חיצוניים ופנימיים שיהפכו את תהליך ההתפתחות שלנו למאתגר ולפעמים אפילו מתסכל. התפיסה שיש רגע מתאים היא פנטזיה. זו פנטזיה שיש איזו במה דמיונית, עם קריין דמיוני שיזמין אותנו בחגיגיות לבמה להתחיל את הרגע הגדול שלנו, ואז הוילון ייפתח והאורות יאירו עלינו והשעה הגדולה שלנו תגיע. אז לא. צריך לקבל שזו תפיסה ילדותית שפשוט לא משקפת את החיים האמיתיים שהם מורכבים ומבולגנים.
התפיסה הזו של הרגע המתאים פוגעת בנו פעמיים: פעם אחת כי הפנטזיה הזו הופכת לתירוץ לישיבה בחיבוק ידיים. ופעם נוספת, כי היא גורמת לנו לחשוב שיש רק סיכוי אחד – רגע אחד נכון – ואם פספסנו אותו, אז אין שום טעם לנסות שוב. כי הרי אם נכשלנו כשהכל כביכול תקתק כמו שצריך, אז אין לנו שום סיכוי להצליח.

האמת היא, שבשני המקרים המציאות היא הפוכה.

אין רגע מתאים – התנאי היחיד שצריך להניע תהליך הוא ההחלטה שלכם. זה המנוע שלכם והדלק שלכם גם יחד. אנחנו צריכים להכיר בזה שהמתנה לתנאים המתאימים הופכת אותנו לשחקנים פאסיביים בחיים שלנו, כי אנחנו כל הזמן מחכים למשהו חיצוני שיבוא וייתן לנו אישור וחיזוק. דוקא ההחלטה הזו למרוד בצורך באישור וחיזוק חיצוני, היא זו שהופכת למקור כוח גדול עבור השינוי. הרגע המתאים לשינוי הוא עכשיו, אך ורק כי זה מה שאתם מחליטים, ואתם רוצים. אתם קובעים ולכם יש את הכוח. המנטרה שלכם היא "זה יקרה כי זה מה שאני רוצה, ויהי מה".

הדבר השני שחשוב לזכור הוא שאין כזה דבר "הזדמנות של פעם בחיים". תהליך של שינוי והתפתחות הוא לא זבנג וגמרנו. הוא תהליך- כלומר משהו שמתמשך לאורך זמן, ויש בו עליות ומורדות, ימים טובים וקלים וימים קשים ומתסכלים. גם אם כבר יצאתם לדרך ואז הרגשתם מחסום או נסיגה, זה לא כשלון של התהליך. זה בסך הכל שלב הכרחי. לכן התפיסה הזו של "הרגע המתאים" פשוט לא נכונה וסתם מטעה אותנו ותוקעת אותנו במקום. כל רגע הוא הרגע המתאים להמשיך ולפעול, להמשיך ולגדול.

תזכרו שבהתפתחות אישית אין גבולות. הגבול שלכם הוא בסך הכל המקום האחרון שבו עצרתם. אז כמו בריצת מרתון, אין רגע אחד מתאים להתחיל לרוץ, אלא פשוט מרימים רגל ועוד רגל ודוחפים קדימה. וכן, לפעמים אתם תעצרו לרגע לקחת אויר, להתחזק ולהתרענן. אבל זה לא כשלון, זה פשוט חלק מהמסלול, ובכל רגע כשתחשבו על הרצון הזה שבוער בכם כמו דלק, אתם תזקפו את הגב ושוב תרימו רגל ועוד רגל, ושוב תדחפו קדימה.

אז מה חשוב לי שתקחו מהסרטון הזה? את ההחלטה לוותר על הפנטזיה שיש רגע מתאים לשינוי, וההבנה שכל רגע נכון לשינוי, כי ההחלטה שלכם זה כל הכוח שאתם צריכים כדי להניע תהליך.

לשנות את האופן בו התרגלנו לחשוב, זה לשנות את המחשבה שאנחנו חייבים להמשיך ולהיות מי שאנחנו עכשיו. אז מי אתם רוצים להיות? (רמז! אתם כבר יודעים את התשובה).

בסרטון נראה:
1. איך לחזק את הביטחון העצמי המנטלי.
2. איך ניתן לשנות דימוי עצמי נמוך לדימוי עצמי חזק.
3. איך מחזירים לעצמנו את הביטחון במטרות וברצונות שלנו.

אני מזמין אתכם לראות את הסרטון ולשאול את עצמכם:
1. האם אתם אמיתיים עם הרצונות שלכם?
2. האם אתם מוכנים להתחייב לשינויים כדי שתוכלו לממש את הרצונות שלכם?
3. האם אתם מאמינים שאתם יכולים להשתנות? ואם לא!! האם יכול להיות שאתם פשוט התרגלתם להאמין בכך?
4. מי הייתם יכולים להיות אחרי השינוי שאתם כל כך רוצים לעבור?

בצפייה בסרטון תנו לעצמכם ללכת עד הסוף עם הדמיון, תנו לעצמכם לראות את עצמכם מתוך הדימויים השונים שאני מציג, ותשאלו את עצמם:
1. איך אני מרגיש בתוך הדימוי הזה?
2. האם הייתי רוצה לראות את עצמי תמיד בתוך הדימוי הזה?
3. האם אני מזהה את הדימוי הזה ככלי שיכול לעזור לי ברגעים מסוימים בחיים?
4. אם אני לא מצליח לדמיין את עצמי בתוך הדימוי.. מדוע? מה החשש? תראו האם ההתנגדות לכך מצביעה על הרצון כן!! לממש את החיים מתוך אותו דימוי.
5. איך היו החיים שלי נראים עם היכולת להחליף דימויים כפי שאני יכול להחליף בגדים?

1. הגיל שלנו – אנחנו מאמינים שקיים גיל שממנו אנחנו לא יכולים להשתנות.
2. העבר שלנו – אנחנו נזכרים בחוויות חיוביות ומתארים אותן כמה שאנחנו כבר לא יכולים יותר לחוות בהווה.
3. העתיד שלנו – אנחנו מסתכלים אליו כאילו אנחנו כבר יודעים מהו צופן לנו, ואז אנחנו מוותרים לעצמנו.

בסרטון נראה איך להתמודד עם המחשבות האלה כדי שנוכל להמשיך ולפתח את עצמנו. אנחנו גם נראה שלמעשה ככל שאנחנו מתבגרים כך יש לנו את היכולת לבצע שינויים בחיים שאופן מלא יותר, מהסיבה שככל שאנחנו בוגרים יותר כך השליטה והניהול של החיים שלנו עובר לידיים שלנו.

המכשולים המחשבתיים שנדבר עליהם הם:
1. הגדרת זמן לא הגיונית לפיתוח אישי ועסקי, והבנה איך להתמודד עם זה.
2. דחיינות – בדיקה האם אנחנו דחיינים (האם אנחנו דוחים פעולות שאנחנו כן רוצים בהן) והתמודדות עם הדחיינות.
3. האגו – שינוי האופן שאנחנו מבינים את האגו.

רק כאשר אנחנו ערים למלכודות המחשבתיות ופועלים באופן אקטיבי לשנותן אנחנו מתחילים לייצר את המציאות של החיים שלנו מחדש. האימון האישי שלנו הוא לבנות את המחשבות כך שבמקום שהן יחלישו אותנו מבפנים, הן יעניקו לנו ביטחון עצמי לדחוף את עצמנו קדימה לעבר השגת המטרות שלנו!

הטקסט המלא של הסרטון:
בסרטון נדבר על שלוש מלכודות מחשבתיות שמונעות מאיתנו להשיג את המטרות שלנו ועל הדרך להתגבר עליהן. אנחנו הולכים לדבר על מצב שבו אנחנו כן יודעים מה המטרה שלנו ושכן יש לנו רצון להצליח להשיג אותה, אבל צורת החשיבה שלנו מובילה אותנו לפעולה שמרחיקה אותנו מההצלחה.אז נתחיל!

מלכודת מספר אחת –ציפייה לא ראלית לגבי הזמן שיקח לנו להשיג את המטרה. כלומר, ציפייה שאנחנו הולכים להשיג את המטרה באופן מהיר במיוחד. לדוגמה, אנחנו מתחילים דיאטה ואנחנו אומרים תוך חודש אני מוריד את הכל, תוך חודש אני נכנס לכושר, בתוך יומיים אני אשלים את כל החומר של שנת הלימודים. אנחנו מגיעים עם ציפייה לכבוש את האבראסט בלילה אחד. יש לנו נטייה להאמין שאנחנו יכולים לבצע שינוי עצום תוך זמן קצר.

אבל ברגע שאנחנו מקציבים לעצמנו זמן פעולה לא ראלי להשיג את המטרה, אנחנו מכשילים את עצמנו מראש, כי אנחנו לא נותנים לעצמנו את הזמן האמיתי שהפעולה דורשת. מכיוון שאנחנו לא מצליחים להשיג את המטרה בזמן המתוכנן אנחנו מתחילים להאשים את עצמנו שאנחנו לא מספיק טובים. אנחנו מציבים קריטריון קיצוני להצלחה ואנחנו מציבים אותו ביחס למספר סיפורי הצלחה קיצונים ואפילו דמיוניים. כשאנחנו רוצים להצליח יש לנו נטייה להשוות את התהליך שעלינו לעבור למספר מצומצם של סיפורי הצלחה לא מיצגים והופכים אותם להיות המודל שלנו. לדוגמא, בעסקים, הצלחה המהירה של פייסבוק לא יכולה להיות המדד שלי להצלחה, כי ההצלחה שלה היא קיצונית ביחס לכל סטנדרט של עשייה.

פעולה נכונה לא תניח את סיכוי ההצלחה שלה על המזל שהיה לפייסבוק או לחברה או אדם אחר, אלא היא מניחה את ההצלחה שלה על פעולה מתמשכת ורציפה שיש בה קצב התקדמות הגיוני. אנחנו לא מפתחים את היכולת לרוץ מרתון בחודש אחד, ואנחנו לא לומדים שפה חדשה בשבוע אחד. אבל ברגע שאנחנו בוחרים כן להתחייב לתהליך שיטתי אנחנו נתקדם כל הזמן להשגת המטרה. מה שאנחנו אומרים הוא את הדבר הבא: אנחנו חייבים להפנים שלוקח זמן להשיג מטרות, שהתקדמות הגיונית זה לא הפחתה של ההשגיות שלנו, אלא זו הפעולה שמאפשרת לנו להשיג את הרצונות שלנו.כך אנחנו מרוויחים שני דברים:

הדבר הראשון הוא שאנחנו לא נתיש את עצמנו מנטלית ונאשים את עצמנו בחוסר מסוגלות כי כל הזמן אנחנו נושפים לעצמנו בעורף. אנחנו לא נביא את עצמנו לקריסה של המערכת הנפשית, שקורסת לא מהעשייה עצמה, אלה מהמתח האינסופי לעמוד כל הזמן בזמנים שהם אינם הגיונים מראש. הדבר השני שאנחנו מרוויחים הוא שאנחנו יכולים להתחייב לתהליכים עמוקים ונכונים שבונים דבר אמיתי. אז זו היתה מלכודת מספר אחת.

מלכודת מספר שתיים שמונעת מאיתנו להשיג את המטרות שלנו היא בדיוק הצד השני של המטבע. הצד הראשון של המטבע הוא שאני מציב יעד להשגת המטרה תוך תקופה לא ראלית של זמן. הצד השני של המטבע הוא: דחיינות.

מחשבה דחיינית אומרת שעכשיו אין לי זמן לעשות את מה שאני רוצה לעשות, וכשיגיע הזמן הנכון אפעל. דחיינות אומרת שיש דברים יותר חשובים או דחופים ממה שאני באמת רוצה לעשות בחיים. ויש לנו דרך מאוד פשוטה לבדוק דחיינות, לבדוק האם באמת אין לנו בררה ואנחנו חייבים לדחות ולעכב את הדברים שבאמת חשובים לנו. הדרך היא למדוד שלושה דברים במשך שבוע: אחת! כמה זמן אתם צופים בטלוויזיה? שתיים! כמה זמן אתם מבלים מול מדיה חברתית?–ולא לצרכי עבודה ומחקר, שלוש! כמה זמן אתם מבלים עם החברים?. תבדקו גם אם בזמן האחרון ובאופן פתאומי התחלתם להאריך את השהות עם החברים או עם שורפי הזמן שציינתי. תעשו חישוב של מספר השעות האלה ואז תדעו את התשובה.
הרעיון הוא – לא שתפסיקו לצפות בטלוויזיה ושתמנעו מעצכם פנאי, הרעיון הוא לבדוק כמה שעות מהפנאי שלנו אנחנו יכולים לצמצמם כדי שנוכל לפעול למען השגת המטרות שלנו. וכדי שמנגנונים של דחייה לא יכנסו למדידה שלכם, אל תקחו שבוע אחד שבאמת היה קיצוני ואל תתלו בו את החישובים לעתיד הקרוב שלכם, תקחו שבוע ממוצע. כבר בחישוב של הזמן אתם תדעו בתוך תוככם אם אתם באמת לא יכולים להשקיע זמן במטרה שלכם או שאתם עוסקים בדחיינות.!!תתפלאו לגלות כמה שעות יכולות להתפנות לכם!!
עכשיו, תזכרו את הדבר הבא: הזמן המתאים אף פעם לא יהיה קיים, תמיד יצוצו לנו הפתעות, תמיד יהיו לנו חובות, פעם יצוף לנו מצב רוח שלילי, פעם נהיה חייבים להגיש דוח בעבודה או מטלה בלימודים או שזו תהיהתקופה של חגים, הזמן המתאים אף פעם לא באמת קיים. ברגע שאנחנו בוחרים בדחיינות, הדחיינות שבנו כבר תמצא את הסיבה להמשיך ולדחות את הפעולה. לכן תבדקו האם הרגע המתאים הולך להיות בחודש או בחודשיים הבאים זמין לכם, תבדקו האם אתם באמת נמצאים עכשיו במסגרת שלא מאפשרת לכם פעולה. ואם אתם לא יכולים לסמן נקודה שבה הרגע המתאים כן יגיע אתם עוסקים די בוודאות בדחיינות. כאן השאלה היא: האם אנחנו נתעקש לייצר בכוח את הזמן הדרוש? האם אנחנו נגיד לעצמנו: שעכשיו זה הזמן הנכון. והזמן הזה נמצא במקומות שבהם אנחנו מזהים זמן מת ואנחנו הופכים אותו להיות זמן שמוקדש לחיים.

אנחנו יודעים שיש סיבות רבות לדחיינות כמו החשש שלנו להיכשל, פחדים חברתיים, חוסר אמונה בעצמנו, פחד לצאת מאזור הנוחות ועוד. העניין הוא שאתם לא יכולים לשקר לעצמכם, אם הפחד הוא זה שיקבע עבורכם אתם לעולם תהיו נשלטים על ידו. במקרה כזה תציבו בפניכם את הדרישה מעצמכם: לפעול על מנת להשתנות. אתם יכולים למצוא במקרה הזה סרטונים בערוץ שלי ביוטיוב שנוגעים לחיזוק של אמונה עצמית והתגברות על מכשולים. וזו היתה מלכודת מספר שתיים.
מלכודת מספר שלוש שמונעת מאיתנו הצלחה – דיברנו על שני הצדדים של המטבע, מספר שלוש היא היד שמחזיקה את המטבע, היא האגרוף הקפוץ שגורם לנו להתקשות ולזהות איום בדברים שיכולים לקדם אותנו אל עבר ההצלחה. אמרנו שצד אחד של המטבע זה הצבת יעדי זמן להצלחה לא הגיוניים, ושהצד השני של המטבע זו דחייה לעתיד של כל פעולה. ומה שגורם לנו לפעול באופן הזה הוא האגו שלנו. אגו זה שיריון שאנחנו לובשים. אבל כל התפתחות עצמית יכולה להתרחש רק כשאנחנו שמים את האגו בצד.
אגו זה קיר הגנה מפני המציאות, מפני דברים שאנחנו לא יודעים, או יכולות שעדיין לא פיתחנו, ואנחנו חוששים שלא נהיה מוכנים להתמודד עם זה ואז אנחנו מתאבנים באופן שזורק אותנו החוצה מהחיים. אגו זה המקום שבו אני אומר לעצמי שאני הולך לעשות משהו חדש, אבל אני מגיע מעמדה של מי שכבר יודע את הכל, של מי שיכול ללמד את כולם ושלא צריך ללמוד מאף אחד. אגו זה המקום שבו אנחנו לא מוכנים להיות גמישים, כי אנחנו מזהים בטעות את הגמישות כחולשה. עכשיו, חשוב לשים לב: להיות גמיש זה לא להסכים לכל מה שמישהו אומר או מבקש מאיתנו, להיות גמיש זו היכולת ללמוד ולפתח יכולות חדשות שעדיין אין לנו אותן. זה היכולת להקשיב לאחרים, לדעת לסנן מתי נאמר לנו משהו לא חשוב, ומתי שמענו דברים חשובים שיכולים לקדם אותנו. כאשר אנחנו לא מוכנים ללמוד אנחנו למעשה כל הזמן נשארים עם אותן יכולות.
כשאנחנו פועלים מתוך האגו, אנחנו יוצאים מתוך נקודת ההנחה שאנחנו בסדר גמור שזה תמיד רק הסביבה ושתמיד אלה רק הנסיבות אשמות. וזה המקום שבו אני צריך להתחיל לשים לב שאם משהו לא הולך לי אולי יש משהו שאני צריך לשנות ולשפר בעצמי. ושוב להשתנות זה לא אומר לותר על עצמי, זה אומר לפתח מיומנויות שמאפשרות לנו להשיג את המטרות שלנו, זה אומר לפתח את היכולתלהגיע אל המקומות החשובים כמו מים שיודעים להמשיך בתונעה שלהם ולעקוף כל מכשול.

האגו אומר לנו הרבה פעמים אני הולך לעשות את הכל במהירות חכו ותראו אותי, האגו גם אומר לנו הרבה פעמים שאנחנו הטובים מכולם אבל אנחנו צריכים רק לחכות שיבוא הרגע הנכון. בשני המקרים אני עושה הכל כדי לא להשתנות וכדי לא להתעמת עם המקומות שבי שבאמת עדיין צריכים שיפור. להשתפר זה לא להגיד לעצמי שאני לא מוצלח, להשתפר זה להפוך את עצמי לגרסה טובה יותר של עצמי. האגו הוא זה שעומד בדרך, ומונע מאיתנו את ההתקדמות, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להיות אמיתיים עם עצמנו, ובוחרים בשינוי, אנחנו אומרים גם לאגו שלנו תתחיל גם אתה להשתנות. אנחנו אומרים לאגו את הדבר הבא: במקום להיות שיריון שמגן עלי מפני שינוי, תהפוך ותהיה השיריון המנטלי שמאפשר לי להתשנות ולהיות בתהליך אמיתי של השגת מטרות.

אז לסיכום: מה שאנחנו רואים הוא שאנחנו לא מצליחים להשיג את המטרות שלנו כשאנחנו חושבים בראש של ספרינטים או בראש של צבירת כוח אינסופית. הרבה פעמים נמצא את עצמנו דוחים דוחים דוחים את הפעולה, ואז מנסים לתת את הספרינט. שני הצדדים האלה מכשילים אותנו. תבחרו בפעולה ותנו לעצמכם זמן ראלי להשיג אותה. האגו זה מה שמחזיק את המטבע חזק ביד ונוקשה, במילים אחרות האגו הוא מה שחונק אותנו, כי זה הרצון שלנו לפעולה מהירה וטוטאלית שפועלת מתוך חוסר נכונות באמת להיכנס לתוך תהליך. האגו רוצה להשיג את המטרה באופן שדומה לקנייה של מוצר מחנות. אבל כאשר אנחנו מדברים על התפתחות אישית ועסקית עלינו לעבור תהליך אמיתי, אנחנו לא קונים את היכולת לדבר שפה חדשה בחנות, אנחנו לא קונים את היכולת לרוץ או לרקוד או להבין בפיננסים או בכל דבר שיש בו באמת צורך בלימוד על ידי קנייה. אנחנו לא קונים את היכולת, אנחנו בונים אותה, אנחנו לא קונים הצלחה אנחנו מייצרים אותה. ההתעקשות שלנו להיות גמישים ברמה האישית, ולהיות הגיוניים בקצב ההתקדמות היא זו שבונה את היכולת להשיג מטרות. כאן אנחנו צריכים לזכור: דברים נוקשים נשברים ומתעקמים בקלות, בזמן שגמישות מאפשרת לנו למתוח את היכולות שלנו לגבולות חדשים.

אז דיברנו על שלושמלכודות שמונעות התפתחות אישית,השגת מטרותוחתירה אמיתית להצלחה, וראינו שהמלכודות הם לא סוף הדרך, לכל אחד יש את האפשרות לעקוף ולהתתגבר על המלכודות האלה. כשאנחנו ניצבים מול עשייה חדשה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שלוש שאלות:
אחת. האם הגדרנו זמן פעולה ראלי להשגת המטרה?
שתיים. האם אנחנו דוחים את הפעולה מסיבות מוצדקות או לא?
שלוש. האם האגו שלי הוא זה שמדבר עכשיו או האמת שלי?
ברגע שאנחנו עונים על השאלות האלה באמת, נפתחת עבורנו הדרך להשגת מטרות. כי השאלות האלה מציינות עבורנו את הכיוון שאנחנו צריכים לבחור, ולא את הכיוון שנוח לנו יותר לבחור. אני מזמין אתכם לבחור את הדרך האמיתית שלכם,להיות גמישים לאורך הדרך, ללמוד מהדרך, להבין שהדרך לוקחת זמן, ושהיכולת להתמיד ולעשות את הדברים שאנחנו אוהבים ורוצים היא כבר ההצלחה עצמה. אז קחו נשימה עמוקה וצאו אל הדרך!

מהו המקור של האשמה והביקורת העצמית שלנו? כיצד התרבות גורמת לנו לפקח על עצמנו? בסרטון הזה נראה כיצד כאבים נפשיים מוטמעים בנו על ידי התרבות, והופכים אותנו ליצרני הסבל של עצמנו.

המאמר המלא:

שלום, שמי ניר, בסרטון הזה נברר מהו המקור של רגש האשמה העצמית, ובעזרת התיאוריה הפסיכואנלטית של פרויד נראה מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות כל כך קשוחים ומחמירים עם עצמנו.

אשמה תלויה בהבנה שעשינו משהו רע. השאלה מהו דבר רע מוגדרת על ידי התרבות שלנו. אז אנחנו צריכים להתבונן במפגש הראשון בינינו לבין התרבות. בשונה מרוב החיות בני האדם נולדים חסרי אונים לחלוטין, לתוך טבע קשה ואלים. התרבות נוצרה כמקום מפלט מהאלימות של הטבע, וכן כמקום שנועד להגן עלינו מאלימות שבין בני אדם ובין עצמם. כלומר, התינוק מוכנס אל התרבות כדי שיהיה לו מקום שמספק הגנה.

מהי כניסה לתרבות?
כאשר מלמדים את התינוק להתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. לדוגמה, ללמוד את השפה, ללמוד לשלוט על הצרכים, ללמוד לחלוק חפצים עם אחרים, ללמוד לשלוט על הרצון להכות מישהו אחר, ללמוד לשלוט על הרצון לבכות או לצרוח. כלומר כל לימוד שדורש מהתינוק להתאים את ההתנהגות לדרישות של התרבות.

המטרה של התהליך הזה היא הגנה על התינוק ויצירת עולם פחות אלים, אבל כפי שהפ' של פרויד מראה, וכפי שכל אחד מאיתנו זוכר מחוויות ילדות, או יכול לראות מהתבוננות קצרה בילדים שעכשיו עוברים את שלבי הכניסה אל התרבות, אנחנו רואים מיד שהכניסה עצמה אל התרבות מלווה באלימות ובהתנגדות של התינוק או של הילד.
מנקודת המבט של התינוק או של הילד הכניסה אל התרבות אינה תהליך רצוי, אלא חוויה אלימה.
ראשית, קל להבין כיצד תהליך שכרוך בכעס, עונשים, הרמת קול, ביוש, ובתרבויות מסוימות גם בכאב פיזי יכול להתפס כאלים. אבל הפ' מראה לנו מימד עמוק יותר, של אלימות תרבותית שמקורה בנטילת הסיפוק.

לפי הפ', התינוק שואף להישאר במצב של סיפוק מתמיד. כלומר, במצב שבו כל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו מסופקים באופן מלא. כניסה לתרבות דורשת גמילה מהסיפוקים. האלימות התרבותית שהפ' מדברת עליה היא הדרישה המתמידה לשלילת סיפוקים. אנחנו צריכים לשלול סיפוקים מהתינוק כדי שהוא ילמד כיצד התרבות עובדת. אבל התינוק וכמוהו כל אחד מאיתנו אינו מעוניין בשלילת הסיפוקים שהתרבות דורשת מאיתנו. אנחנו רואים שכאן יש מאבק בין שני סוגי אלימות, אלימות מצד התינוק שנאבק בהוריו ומפנה כלפיהם תוקפנות ועוינות, ומהצד השני זו אלימות שמפנה התרבות כלפי התינוק דרך עונשים, הפגנת כעס וביוש.

אך האלימות שהתרבות מפנה כלפי התינוק בתהליך הגמילה מסיפוקים לא משכיחה את הדרישה לעונג. כבני אדם היצר פועל בנו תמיד,אנחנו משתוקקים שיספקו אותנו, אנחנו תמיד רוצים להיות במצב של עונג. פרויד כותב שהרגשת האושר שעולה מסיפוק של יצר פרוע ובלתי כנוע לשליטה התרבותית, היא חזקה לאין ערוך יותר מסיפוק של יצר מאולף.
התאווה, הרצון בסיפוק מסויים חזקה מכל האינטרסים המתחייבים מהשכל. ובהצגת אופייה התשוקתי הגועש של התאווה פרויד מציב לנו את המאבק הקיים בין התרבות ובין הפרט בשיאו.

אנחנו מוכרחים את התרבות משום שהיא באה בכדי להגן עלינו מפני האלימות הקיימת בכולנו,
האלימות השואפת לממש את הסיפוק הלא תרבותי, את הסיפוק שאינו מתחשב באחרים, כפי שהילד בשלבי החיים הראשונים שלו אינו מתחשב באחרים ברצון שלו להיות מסופק.
במילים אחרות: התרבות נועדה למנוע מאיתנו להיות אנשים בוגרים שאינם יכולים לדחות את הסיפוקים המידיים שלהם.
האלימות התרבותית מאפשרת לתרבות להגן עלינו, אך המחיר הוא כמובן וויתור על היכולת שלנו לממש את העונג היצרי החדור בנו, המחיר הוא בצמצום הדרישה שלנו לעונג, המחיר הוא בכך שעלינו להסכים לאילוף של היצרים שלנו, ולהתאים את התשוקה שלנו למה שהתרבות מרשה.
וכאן עולה השאלה הפסיכואנליטית: מהו האמצעי שהתרבות משתמשת בו בכדי לבלום את התוקפנות הנוגדת אותה, את התוקפנות הדורשת אחר העונג?
השאלה היא מה מונע מאיתנו להחצין את האלימות הקיימת בנו כאשר מונעים מאיתנו את הדרישה שלנו מהחיים?

כזכור, התינוק חסר אונים, וכל קיומו תלוי באחרים. בו-זמנית לרצון המתמיד של הילד להיות מסופק, הוא חווה את חוסר הישע שלו לדאוג לצרכיו.הסיפוק מושג בשלבי החיים הראשונים על ידי ההורים או האחראים המטפלים בו. בתהליך הטיפול, התינוק מעז להפגין תוקפנות כאשר מונעים ממנו סיפוק, אבל גם לומד לזהות את הסכנה הטמונה בכך שהמטפלים בו יענישו אותו וימנעו ממנו את הסיפוק לזמן רב עוד יותר. כך כבר מהשלבים הראשונים להתפתחות הפסיכולוגית התינוק חווה חרדה מפני הפסד אהבה.

בשלב הראשוני התינוק או הפעוט מבין שפעולה שנוגדת את הדרישה של האחר עלולה להוביל להפסד של אהבה, ושהסכנה להפסד זה קיימת רק כאשר האחר האחראי גילה את המעשה. כלומר, בשלב זה מבחינה פ' הוא מתחיל להבין את אופייה של התרבות, אבל הוא עדיין לא הפנים אותה לתוכו. בשלב זה הילד יודע שההפסד של אהבה יתרחש רק אם הוא יתפס, כלומר בשלב זה הילד עדיין מאוחד לחלוטין עם היצר שלו, ולמעשה היינו אומרים שהוא פועל מתוך היגיון אינטרסנטי.
לכן פרויד מתאר את ההיגיון המחשבתי שעומד בבסיס השלב הזה כך:
מלכתחילה רע הדבר שעושהו חושש להפסד אהבה בגללו, ומפחד מפני ההפסד הוא חייב להימנע מלעשותו.
או במילים אחרות, בשלב הזה קל מבחינה נפשית לעבוד על החוק של האחר, כאשר אין חשש שהמעשה יתגלה.
אז אם כבר כילדים גילינו את הטריק, איך לעשות מעשה רע ולא לאבד אהבה, איך התרבות מצליחה למנוע מאיתנו לממש את היצרים שלנו גם כאשר אין אף אחד אחר שיגלה זאת?

כפי שראינו, כל אחד מאיתנו בשלבים הראשונים של חייו מעוניין להיות בסיפוק מתמיד. מבחינה פסיכואנליטית להיות במצב של סיפוק מתמיד זו שאיפה אגואיסטית שהיחיד מנסה לבסס את חייו לפיה. החשש בשלב הראשון מפני הפסד אהבה משאיר את הרצון האגואיסטי כפי שהוא, הילד יעשה הכל כל עוד לא עולה החשש מפני הפסד אהבה מהסמכות החיצונית.
אך תהליך ההתפתחות של היחיד כולל בתוכו את ההפנמה של התרבות שבתוכה אנחנו חיים.
אנחנו מפנימים את הסמכות שמוטלת עלינו מבחוץ, עד למצב שאנחנו מסכימים איתה. אנחנו מתנגדים לאלימות המופנת אלינו, ואנחנו רוצים שהיא תחדל, וביחד עם זאת אנחנו מזהים את פוטנצאיל הכוח הקיים אצל האחר, הכוח שמאפשר לו להפנות כלפי הילד את האלימות.

הילד עצמו מפנטז שיהיה בידיו אותו כוח להפעיל אלימות, בדיוק משום שהאלימות מאפשרת לאחר להגשים את המטרה שלו, או במילים שפרויד מייחס לילד: "אילו הייתי אני האב ואתה הילד הייתי יורד לחייך".
תהליך ההתפתחות הזה יוצר הזדהות עם הכוח של הסמכות ושאיפה להדמות לה.
ההיגיון של התרבות כמקום שנועד להגן מפני אלימות, וכמקום שמשתמש באלימות כדי להגן על עצמו מוטמע בנו, ואנחנו מזהים את התרבות בתוכנו כאילו היינו אבר ממנה. אנחנו שונאים אלימות כאשר אין בכוחנו להתגונן מפניה, וכילדים אין בכוחנו להתגונן מפני הסמכות של האחר כאשר זו מופנת אלינו בתוקפנות. אבל הכניסה שלנו אל התרבות מונעת מהאחר את היכולת להפעיל עלינו את כל כובד אלימותו.לדוגמה, כניעה לחוקי ההתנהגות בכיתה ולסמכות המורה מגינה על הילד מאלימות כבדה מצד ילדים אחרים או המורה. הילד כועס שהמורה מעניש אותו, אבל שמח שהוא מונע מילד אחר להכות אותו.

בנוסף אנחנו בעצמנו מקבלים מעין רשות להפעיל אלימות כלפי מי שהתרבות אינה מזהה אותו כחלק ממנה, כמו למשל הפניית אלימות כלפי מיעוטים, או כלפי מי שהזכויות שלו אינן שוות. כך למשל עד לפני עשורים בודדים החוק אפשר לפעיל אלימות פיזית על נשים ועל ילדים. דוגמה נוספת היא אלימות אנטישמית בחוקים הנאציים.

ההצדקה החוזרת לכך היא שהאחר שאינו מזוהה כחלק מהתרבות מאיים על שלמותה של התרבות, ולכן זה לגיטימי להפעיל כנגדו כוח. אנחנו רואים שמצד אחד התרבות מחייבת אותנו לצמצם את השימוש באלימות בכדי להיכנס אל התרבות, ומצד שני היא מנתבת את האלימות הקיימת בה בהפניה שלה אל מי שהוגדר מחוץ לתרבות.
לדוגמה, כלבים וחתולים שאנחנו מאמצים כחיות מחמד אנחנו "משתפים בתרבות" בכך שאנחנו מעניקים להם שם, וקונים עבורם אוכל, צעצועים ולפעמים בגדים, ומגנים עליהם בחוק. לעומת זאת בעלי חיים כגון פרות או עופות מודרים לחלוטין מהתרבות והם סובלים מרצח ועינויים באופן יום יומי.
אז עד כאן אנחנו רואים שהכניסה אל התרבות מאופיינת בהזדהות עמה  שנובעת מהכוח של האלימות ומהכוח של אהבה. אנחנו תוקפנים כלפי אלה שמגבילים את הדרישה שלנו לעונג, ועם זאת אנחנו אוהבים אותם על הסיפוק שהם מאפשרים לנו. ועדיין, אנחנו מסוכסכים איתם משום שהם מחזיקים את הכוח שאליו אנחנו משתוקקים.
בשלב השני, כאשר הילד כבר מזדהה עם התרבות, ועם הדרישה שלה לצמצום העונג, הפסיכואנליזה של פרויד מגיעה אל אחד משיאי המחשבה שלה כאשר הוא עונה לשאלה איך התרבות מצליחה למנוע מאיתנו לממש את היצרים שלנו גם כאשר אין אף אחד אחר שיגלה זאת?

הילד בשלב השני של ההתפתחות מתחיל להזדהות עם התרבות, הוא מפנים לתוכו את הסמכות החיצונית ואת הדרישות שלה. ביחד עם זאת היצר שלו אף פעם אינו חדל מהלתקיים. אך כאן נוצר מצב חדש, במקום שהאחר ימנע מאיתנו את הסיפוק, אנחנו מונעים מעצמנו את הסיפוק.
בשלב זה נוצר בנו מה שפרויד קורא אני עליון או סופר-אגו. האני העליון הוא החלק בנו שהפנים את התרבות, ומונע מאיתנו לפעול מתוך היצר שלנו. והוא עושה זאת בהמצאות תודעת האשמה,
אנחנו הופכים להיות אלה המאשימים את עצמנו ומביישים את עצמנו על הרצון שלנו למימוש היצר. האני העליון שלנו, הוא האופן שבו אנחנו חושבים שראוי להתנהג בעולם. הוא תמונת ראי לתפיסות התרבותיות שהפנמנו, ושאנחנו מזדהים איתן. כך האשמה שהוטלה אלינו מהאחראים עלינו בילדות מוטמעת בנו, ובמקום שהאחר יאשים וישפוט אותנו, אנחנו עושים זאת לעצמנו.
אנחנו רואים שביחד עם התפיסות התרבותיות שהפנמנו, מופנם גם ההיגיון שכל המערכת התרבותית נשענת עליו, והיא שהמטרה של התרבות היא להגן על בני האדם מפני בני אדם. כלומר ביחד עם ההזדהות של התרבות, אנחנו מזדהים גם עם הפחד מפני האלימות הקיימת בנו בשלבי ההתפתחות הראשונים, אותה תוקפנות שהפנינו כלפי המטפלים בנו, האלימות האגואיסטית השואפת לסיפוק מתמיד.
כאן אנחנו הופכים להיות השוטרים של עצמנו, אנחנו הופכים להיות המענשים ומצמצמי היצר של עצמנו. ההפנמה של התרבות הופנמה ביחד עם התוקפנות שלה, ואנחנו לוקחים את התוקפנות הזו, את אותה תוקפנות שבשלב הראשון היינו ברצון מכוונים כלפי חוץ, ואת התוקפנות הזו אנחנו מכוונים כלפי עצמנו. כך האני העליון שלנו מייסר את האני החוטא שלנו, הוא מעניש את האני שלנו שרוצה לממש את היצר.

המיוחד בשלב הזה הוא שאנחנו לא יכולים להסתיר מהאני העליון שלנו את היצר. כלומר, בעוד שבילדות יכולנו להסתיר את החטא מעיני מי שממונה על העונש שלנו, כאן רק עצם המחשבה על החטא מובילה את האני העליון שלנו להעניש את עצמנו.

לדוגמה, בחברה שמקדשת הבאת ילדים לעולם בכל מחיר, עצם המחשבה על הפלה נחווית כחטא. בחברה ששמה דגש על רזון כאידאל יופי עצם המחשבה על אכילה חופשית נחווית כפגם אישיותי. בחברה דתית, מחשבות כפירה באלוהים גוררות רגשי אשם קשים. בחברה שמרנית מחשבה על חושניות אסורה מייסרת את החושבים.

אנחנו לא יכולים להסתיר את המחשבות והתשוקות מעצמנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מייסרים את עצמנו, וטוענים כלפי עצמנו שאלה הן מחשבות סוטות וחוטאות. אנחנו עושים זאת בגלל שעם ההפנמה של התרבות הפכנו להיות הדוברים של התרבות, ואנחנו מתעללים בעצמנו משום שאיננו באמת יכולים למנוע מהיצר שלנו להופיע ולהשתוקק.

כאשר ישנה סתירה בין כללי התרבות והחברה לבין הרצונות והצרכים שלנו, אנחנו חווים קשיים נפשיים. השליטה על היצר, ובד בבד, התפיסה השלילית כלפי היצרים והמחשבות שלנו מובילה את האדם לדיכאון וייסורים. ולמעשה אנחנו רואים שדכאון נפשי פעמים רבות נובע מהמלחמה שלנו נגד עצמנו, נגד מגמות בנו הרוצות לחיות שלא לפי חוקי התרבות.

אז אנחנו רואים שהתשובה של פרויד לשאלה איך התרבות גורמת לנו לפעול לפי החוקים שלה גם כאשר אף אחד אינו משגיח עלינו, היא שההתפתחות האישית שלנו מובילה אותנו להזדהות עם המערכת התרבותיות והאמונות שלה, אמונות כללים וצורות התנהגות שאנחנו מפנימים לתוכנו.
כך ביחד עם ההזדהות אנחנו מתחילים להעניש את עצמנו ושוללים מעצמנו את היצר שבתוכו אנחנו מרגישים חיים. אנחנו עושים זאת בהמצאת תודעת האשמה שאנחנו מפתחים כלפי עצמנו, אנחנו מאשימים ומענישים את עצמנו,אנחנו הופכים להיות המשגיחים והצנזורים של עצמנו. והחרדה שפעם היתה לנו מפני הפסד אהבה-מהאחר הופכת להיות החרדה מפני הביקורת שלנו את עצמנו.
כך אנחנו הופכים להיות מאלימים כלפי חוץ, לאלימים כלפי פנים, אנחנו הופכים להיות אלה הפוגעים בעצמנו, ואנחנו מוסיפים על כל זה את אש הבערה של רגש האשמה.

המחשבה הפסיכואנליטית מסבירה את הקושי הנפשי הקיים להתנתק מקהילות מסורתיות, או מתכתיבים חברתיים לגבי מגדר, מיניות או אידאולוגיות. ההזדהות וההטמעה הן חלק בלתי נפרד מהמבנה הנפשי שלנו, ותהליך ההכנסה אל התרבות כל כך חזק, עד שהוא עלול להוביל אותנו לפגוע בעצמנו ולמנוע מעצמנו את החיים שהיו גורמים לנו סיפוק ואושר. אנחנו מאמצים את תכתיבי החברה אפילו כאשר הנזק שבהם עולה על התועלת.
אמנם התרבות נוצרה כדי להגן עלינו מפני אלימות, אך צריך לבחון בחומרה איך המטרה הזו השפיעה בדרך על הנפש.

רגש האשמה הוא מעין פילטר שאחראי על האופן בו אנחנו חושבים על היצרים שלנו וצובע אותם באופן שלילי או חיובי לפי חוקי החברה. ולכן, כדי לרפא את הכאב שנגרם לנו מהאשמה עצמית, אנחנו צריכים לזהות את הפילטר דרכו אנחנו מתבוננים במחשבותינו. ומעבר לזה, לשאול את עצמנו באומץ איזה תכתיבים חברתיים-תרבותיים אנחנו מוכנים לשמר, וממה אנחנו מוכנים להפרד כדי לשחרר את עצמנו מהביקורת העצמית הכואבת.
החברה החילונית נוטה לחשוב שעצם השחרור מאלוהים השאיר אותנו נטולי אשמה, אבל האם אנחנו באמת חופשיים מתכתיבים תרבותיים-חברתיים שמדכאים אותנו ומביישים אותנו ומעוררים בנו אשמה? מהם הפילטרים שגורמים סבל לאדם בחברה החילונית?

אז עד כאן עם ההתבוננות פנימה, תודה שצפיתם ואני מזמין אתכם להירשם לערוץ שלי ביוטיוב
כדי שנוכל להמשיך ולברר האם החברה החילונית באמת השתחררה מרגש האשמה שמוביל לצמצום החיים?

תבניות מחשבה הן סוג של מלכודת שגורמת לנו להמשיך לרוץ במקום, גם כשאנחנו מנסים להתקדם בכל הכח. ברגע שאנחנו רואים את המלכודת אנחנו מבינים שניתן להתמודד איתן, אבל אנחנו צריכים לבחור, האם אכן להתמודד איתן או להניח לעצמנו להתעלם.

בסרטון הזה אני מסביר חלק מתיאורית הלא מודע של הפסיכואנליטקאי קרל יונג ובעיקר את האופן שבו הלא מודע נגלה אלינו בחלום. מכאן אנחנו נראה את האופן שאנחנו יכולים לפרש את החלום, ולהבין איך הלא מודע עצמו מופיע בחלום בשביל להגיד לנו "תשברו את תבניות המחשבה שלכם, ותתחילו לחיות מתוך האמת שלכם".
לדוגמה, תבנית מחשבה של ביישנות גורמת לנו להאמין שאנחנו אנשים לא חברותיים, היא גורמת לנו לחשוב שאין לנו משהו חשוב או מעניין להגיד. איך יונג יכול לעזור לנו עם זה?

כמו שהגוף שלנו מתחיל להשתנות כאשר אנחנו מתחילים להתאמן, כך המחשבות החיוביות שלנו מתחילות להיבנות בנו רק כאשר אנחנו מתחילים לאמן את עצמנו לחשוב באופן חדש.

בכל בחירה של שינוי עצמי קיים הצורך להפוך ולהיות אקטיביים, לא לחכות שהשינוי יגיע מבחוץ, אלינו להיות אלה שמייצרים את השינוי.  רק כאשר אנחנו פועלים אנחנו משתנים, רק כאשר אנחנו מתעקשים להמשיך את השינוי אנחנו משתנים. כל שינוי מתחיל בקושי להתשנות, אבל המחויבות שלנו להתהליך היא זו שמאפשרת לתהליך להתרחש.

הקושי להשתנות נובע מכך שהתרגלנו לפעול באופן מסוים ולא באופן אחר. הקושי נובע כי התרגלנו לחשוב באופן פאסיבי ולא באופן אקטיבי. וכאן אנחנו אומרים:
מי שרוצה להתשנות ולתכנת את המוח שלו לחשוב באופן חיובי, לחשוב באופן שמקדם את עצמנו, צריך להתחייב לפעולה של האימון.

בסרטון נראה איך מחשבות אוטומטיות נוצרות ואיך ניתן לייצר מחשבות חדשות חיוביות ובונות לפי הרצון שלנו.

הצורך שלנו לזהות את האמונות המגבילות שלנו ולהתגבר עליהן הוא חשוב ביותר, משום שפעמים רבות האמונות האלה הן אלו שמייצרות בנו דיכאון, חוסר אמון אישי, חוסר ביטחון וגורמות לנו להאמין ששינויים בחיים אינם אפשריים. ברגע שאנחנו מזהים את האמונות המגבילות שלנו, יש לנו את הכוח להתחיל את השינוי, להתחיל את המסע שבו אנחנו אלה שקובעים את הדרך שלנו.

כל עוד אנחנו מאמנים שהאמונות המגבילות הן האמת, אין לנו את הכוח הנפשי לייצר שינוי משמעותי בחיים שלנו. ברגע שאנחנו מבינים ומזהים את האמונות המגבילות שלנו ואנחנו מבינים שהאמונות האלה הן לא באמת מי שאנחנו אלא מי שהתרגלנו להיות, ההבנה הזו מאפשרת לנו להתחיל וליצור את השינוי.

בסרטון נכיר שני סוגים של אמונות מגבילות, נראה איך לזהות אותן, ואיך להתגבר עליהן ולהחליף אותן במחשבות מעצימות ומאפשרות.

הטקסט המלא של הסרטון:
אמונות מגבילות, איך להתגבר עליהן. אנחנו נראה את האופן שבו אמונות מגבילות דומות לאמונות טפלות, וגם במה הן שונות ואיך זה משפיע על היכולת שלנו לחיות חיים מלאים.

אמונה טפלה זו מחשבה שאנחנו יודעים שהיא אינה נכונה, ובכל זאת אנחנו בוחרים להמשיך ולייצר את הטקס שאותה אמונה דורשת. למשל, אני יודע שלהניח את התיק על הרצפה לא באמת יוביל למזל רע, אבל אני ממשיך להימנע מלעשות זאת גם כאשר זו האופציה הכמעט יחידה. אנחנו חושבים שאמונה מגבילה היא תוספת מיותרת שקיימת בנו, ושכמו בגד ניתן להוריד אותה מאיתנו. העניין הוא כמו שנראה שאמונות מגבילות פעמים רבות מחוברות אלינו כמו שהגוף שלנו מחובר אלינו.

אמונות מגבילות פעולות בנו כמו סרט, אנחנו יושבים בקולנוע, הסרט מתחיל ולאחר מספר רגעים שכחנו שהאירועים שמתחוללים על המרקע מתוסרטיים ומבויימים. אנחנו שוכחים שגם אם העלילה מבוססת על סיפורים אמיתיים, אנחנו יכולים בכל רגע לצאת מהקולנוע ולהמשיך את החיים שלנו במנותק מהסרט. הסיבה לכך היא שכל פרט בעלילה גורר את הנפש שלנו לתוכה. כך בחיים האנשים והרגשות שיש לנו אליהם מושכים אותנו אליהם ומונעים מאיתנו לעשות את השינוי.

הכוח של אמונות מגבילות טמון בכך שהתרגלנו לפעול לפיהן. מצד אחד זה נותן לנו תחושה של ביטחון כי אנחנו יודעים איך עלינו להתנהג ומה מצופה מאיתנו, מהצד השני זה לוקח מאיתנו את החיים שלנו. אנחנו מופעלים על ידי האמונות האלה ברגע שאנחנו יודעים לדוגמה שלא באמת צריך להתחתן עד גיל מסוים ועדיין אנחנו עושים את הכל כדי להתחתן עד לאותו גיל כדי לא להרגיש אשמה או אכזבה. או אם אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים מסיבות, אבל נגיד לעצמנו שאנחנו כבר לא בגיל המתאים, ולכן זה גם לא מתאים לנו. ברגעים האלה אנחנו לא בוחרים את הרצון שלנו, אנחנו בוחרים את מה שלימדו אותנו שאנחנו צריכים לעשות. דוגמא נוספת לאמונות מגבילות זה משפטים כמו "להיות גבבר זה אף פעם להראות חולשה", או "לאישה אין ראש למתמטיקה". אלה דברים שנאמרו לנו מאות פעמים במשך השנים, ועכשיו זה מעכב אותנו מלהשיג הצלחה או שלוה.

ישנו סוג נוסף של אמונות מגבילות, לפעמים אמונות מגבילות הן כל כך שקופות עד שאנחנו אומרים שהן כמו העדשה של המצלמה. העדשה מצלמת את מה שנמצא מולה, והיא מצלמה את מה שהליטוש שלה מאפשר לה לצלם. היום כשניתן בכל סמרטפאון לקבוע סגננות צילום, אנחנו רואים כמה שהעדשה של המצלמה לא באמת מצלמת את מה שאנחנו רואים, אלא בכל פעם שאנחנו מחליפים פילטר, פתאום התמונה מתמלאת בדגשים חדשים.

אנחנו יודעים שניתן להגדיר סגנונות צילום שמייפים את המציאות, ושניתן לערוך ולתקן את התמונה, עדיין כשאנחנו רואים פרסומות הדבר הראשון שעולה בנו הוא שאנחנו רואים את הדבר האמיתי. כי הצילום מחבר אותנו לרשת שלמה את הקשרים, לפעמים ההקשרים האלה גורמים לנו עונג, ולפעמים הם גורמים לנו תסכול. העניין הוא שברגע שאנחנו מאוגדים עם ההקשרים השונים קשה לנו להתנתק מהתמונה, קשה לנו לראות בכלל שזו זווית אחת של החיים, ושניתן לראות ולחיות את החיים גם מזוויות שונות. למרות כל הפילטרים, אנחנו מתסכלים על התמונה כאילו היא טבעית.

מחשבות מגבילות שקופות הן הדרך שלמדנו לראות את העולם, והן המחשבות שדרכן התרגלנו לפעול בעולם. מחשבות מגבילות הן הדרך שלנו להבין את מה שקורה סביבנו. אנחנו רואים את העולם דרך המחשבות המגבילות שלנו, כפי שהצלם רואה את המציאות דרך העדשה. המחשבות האלה הן לא תוספת חיצונית עלינו, אלה העיניים שדרכן אנחנו מתבוננים במציאות. כאן אנחנו מתחילים לראות את הבעיה שניצבת מולנו:
צלמת יכולה להחליף עדשה כדי לראות את המציאות באופן שונה, אבל היא חייבת עדשה נוספת כי אחרת אי אפשר לצלם כי בלי עדשה. אנחנו לא יכולים פשוט להוריד מאיתנו את המחשבות המגבילות כי אנחנו רואים דרכן את המציאות, לכן אנחנו צריכים לראות איך ניתן להחליף אותן עם מחשבות מאפשרות.

אבל לפני שנראה איך עושים את זה, אנחנו צריכים לברר: איך אנחנו מזהים מחשבה מגבילה שקופה?
מחשבה מגבילה שדומה לאמונה טפלה פעמים רבות תהיה גלויה לחלוטין, כמו אפקט בסרט מדע בדיוני ישן, אנחנו נראה את המחשבה המגבילה כאילו היא נמצאת מולנו כקיר שמונע מאיתנו להמשיך הלאה. אנחנו נידע גם שאנחנו אלה ששומרים את שלמותו של הקיר ושאנחנו אלה שמונעים מעצמנו את הדרך לחיים. ואנחנו עושים זאת כי התרגלנו לראות את עצמנו מהמקום שבו אנחנו נמצאים. אנחנו לפעמים נותנים למישהו אחר כוח אלינו, והוא או היא זוכים בכוח הזה רק כי אנחנו נתנו להם אותו. החשש שלנו לצאת נגד הדעות והרצונות שלהם כלפינו הוא זה שמעניק להם את הכוח. אנחנו נותנים לאופן שבו אנשים אחרים התרגלו להסתכל ולשפוט אותנו להיות הסכר שמונע מאיתנו לנוע. לכן כאשר אנחנו מוצפים ברגשות, הרגשות מצביעים על הדרך שחסומה, והן מצביעים על הפעולה שאלינו לפעול!

בשונה מאמונות מגבילות מהסוג שיותר קל לזהות, לפעמים המחשבה המגבילה מקיפה אותנו כמו בועה שקופה שאנחנו לא רואים אותה והיא ואינה מאפשרת לנו באמת להיפגש עם המציאות. ההשפעה של הבועה עלינו דומה למי שנזקק למשקפיים אבל אינו יודע זאת. ברגע זה אנחנו רואים את המציאות באופן חלקי בלי לדעת שאנחנו רואים את המציאות באופן חלקי. בשונה מסרט קולנוע תלת מימד שבו אנחנו מרכיבים את המשקפיים כדי לראות אפקט שנוסף על המציאות, בראייה חלקית אנחנו רואים פחות מציאות. בלילה ערפילי אנחנו מאיטים את הקצב כדי לשמור על עצמנו. ככל שאנחנו פחות מודעים למחשבות המגבילות שלנו, כך אנחנו משקיעים יותר אנרגיה נפשית כדי להתמודד עם המציאות שאנחנו רואים. אמונות מגבילות שקופות גורמות לנו להאמין פעמים רבות שיש רק פתרון אחד למצב, שיש רק דרך אחת נכונה. האמונה הזו מכבידה על הנפש ומצמצת את החיים, אבל זה קורה באופן שאנחנו לא ערים לו.

פעמים רבות אנחנו אומרים שמחשבות מגבילות נוצרו בנו כמערכת הגנה מפני התמודדויות בחיים שיכולות להכאיב לנו. אומרים לנו שבמקום לנסות ולכאוב את הכישלון, עדיף לא לנסות כלל. אומרים לנו ללמוד מהדרך של הקודמים לנו. השאלה היא כמובן האם הקודמים לנו בחרו את הדרך שלהם, או שגם הם המשיכו ללכת בדרך של הקודמים להם. מחשבות מגבילות שקופות זה האופן שבו מלמדים אותנו לראות את דרך החיים שלנו. זו פעמים רבות האופן שבו אנחנו מבינים מהי אהבה ומהם יחסים בין הורים לילדים, מהם היחסים הנכונים במקום העבודה בין הדרגות השונות ובין המקצועות השונים, ומהי הדרך הנכונה להיות גבר ולהיות אישה.

ועכשיו, כדי לענות על השאלה איך לזהות מחשבות מגבילות שקופות אנחנו צריכים שוב ללכת אל הקולנוע. סרט טוב שואב אותנו לתוכו, ואנחנו יכולים לחוות באופן רגשי את העולם של הסרט כי אנחנו מאפשרים לעצמנו להישאב אל תוך הסרט. אנחנו הולכים אל הקולנוע כדי לברוח מהחיים, ואנחנו גם הולכים אל הקולנוע כדי להנות מהחיים. ואז ברגעים האלה אנחנו מפסיקים להסתכל על החיים מתוך העיניים שלנו, ומתחילים לראות אותם מתוך העיניים של הסרט. וברגעים האלה של הדרמה, של המתח, של הרומנטיקה, כשהלב שלנו מתחיל לפעול, כשאנחנו נזכרים שלמעשה הוא פועם בנו כל הזמן, שהדופק שלנו מתחיל לרעוד, וכאנחנו נזכרים שתמיד יש בנו חיים, ברגעים האלה אנחנו חוזרים אל הבית שלנו. אנחנו חוזרים אל המקום שנמצא מתחת לכל ההגנות הנראות והבלתי נראות, למקום שנמצא מתחת לכל ההרגלים ומתחת לכל המבטים של האחרים שאומרים לנו איך אלינו לחיות. זה לא הסרט שמחזיר אותנו אל החיים, אלה החיים שקוראים לנו תתעוררו, והם שולחים אותנו אל הקולנוע ואל המוזיקה כדי להתעורר. אנחנו יכולים להגיד שזה לא נכון.. שאנחנו הולכים אל הקולנוע כדי לברוח, ואנחנו מגבירים את המוזיקה כדי לא לשמוע את המחשבות.. וזה נכון. כשהאמונות המגבילות שולטות על החיים שלנו, אנחנו הולכים לקולנוע ואל המוזיקה כדי לברוח ממי שחיי את החיים שלנו במקומנו, ואנחנו חוזרים אל מי שאנחנו באמת.

ברגעים בחיים שבהם אתם רוצים להשיג מטרה מסוימת, שאתם מרגישים שהנה זו הדרך הנכונה שלכם, ואז מתחילות לעלות בכם סייגים, הסייגים האלה הם המחשבות המגבילות השקופות שלכם. ברגע שאת רוצה להיות מנהלת, פיזיקאית או מתאגרפת ועולה בך מחשבה שאומרת שזה לא נכון לאישה להיות משהו מהדברים האלה, המחשבות המגבילות השקופות מחליטות בשבילך, האופן שבו לימדו אותך, והאופן שבו התרגלת לראות את העולם מחליט בשבילך. ברגע שאתה רוצה להיות רקדן, אח בבית חולים, או מורה בבית ספר, והמחשבות אומרות לך שזה לא מקצוע של גבר, אלה המחשבות המגבילות שאומרות לך את זה. כשאתם אומרים לעצמכם בכוח ובאשמה עצמית שזה לא מי שאתם, שמה שהרגשתם הוא לא אמיתי, אז אתם עכשיו יודעים שזה הרגע שבו לא אתם מחליטים עבורכם, אלה המחשבות המגבילות שלכם מחליטות בשבילכם.

אמונות מגבילות שקופות מסתירות מאיתנו את מי שאנחנו. אך למרות שאנחנו לא רואים את האמונות השקופות, אנחנו יכולים לראות דרך האמונות השקופות כמו בראיית רנטגן. אנחנו רואים את עצמנו באופן מידי ושקוף אבל אז האמונות באות וחוסמות אותנו מבפנים. אני לא קודם בוחר את האמונות שלי ואז בוחר להיות מי שאני, אני קודם משתוקק ונמשך לכיונים שונים בחיים, ואז האמונות באות ומתחילות למנוע מאיתנו להיות בקשר אמיתי עם עצמנו.

לפעמים אמונות מגבילות הן כמו קיר: אמירה ישירה וברורה של מישהו שיש לו כוח אלינו "שעדיף לנו להימנע מלעשות את מה שאנחנו רוצים". לפעמים זה הרצון שלנו לא לפגוע באופן שאדם שקרוב אלינו חושב עלינו מתוך אמונה שאנחנו אחראים על הרגשות שלהם. ולפעמים זה פשוט נאמר בתוכנו, אנחנו אומרים לעצמנו שעדיף לנו להימנע מהמחשבה הזו. אמונה מגבילה שקופה היא הדרך שאנחנו רואים את עצמנו מחוייבים לחיות לפיה גם כאשר הדבר לוקח מאיתנו כל שמחת חיים, זו אותה תמונה שדרכה אנחנו מסבירים לעצמנו שוב ושוב למה הרצונות והתשוקות שלנו אינן הגיוניות, ושהם כנראה אפילו לא באמת שלנו. זו תפסיסה "שככה צריך להיות" למרות שכל הסימנים מאותתים ההפך.

אמונות מגבילות שקופות מוצבות לפנינו כמו אפקט שנוסף על תמונה בלי שאנחנו נזהה שיש בכלל אפקט. זה האפקט שמוריד את הצבע מהתמונה ומשאיר אותנו בתפיסת עולם של שחור ולבן, של איך צריך לחיות ואיך אסור לחיות, של מה נחשב בושה ומה נחשב גאווה. האפקט גורם לנו לראות את התמונה באופן מאוד מסוים, הוא זה שקובע עבורנו את הרגשות כלפי עצמנו, והוא גורם לנו להאמין שזו הדרך היחידה.

ועכשיו, הדרך שלנו לזהות את האפקט, לזהות את האמונות המגבילות השקופות, הוא לזהות את הרגעים שבהם הפסקנו לנשום, את הרגעים ששכחנו להיות עצמנו, ששכחנו להתנהג כפי שמכירים אותנו. אלה הרגעים שכמו עש שנמשך אל האש, אנחנו מוצאים את התשוקה שלנו ופשוט הולכים אליה. זה הרגע שלפני שיצאנו מהקולנוע, שעדיין היינו ביחד עם עצמנו, ולא עם מי שהתרגלנו להיות.

לכן אנחנו אומרים שמחשבות מגבילות הן לא אשלייה, והן לא נעלמות ברגע שזיהנו אותן, וכאן אנחנו צריכים לחזור אל השאלה: איך ניתן להחליף מחשבה מגבילה עם מחשבה מאפשרת?

הדרך היא תמיד אותה הדרך, החלטה והתמדה. זה הרגע שבו בחרתם להיות אלה שחוצבים את הדרך. אלה שיודעים שלבחור את הדרך זה ליצור את הדרך, שזו פעולה שדורשת התחייבות, שזו פעולה שדורשת ממכם להמשיך ולהיות אמיתיים עם עצמכם, להמשיך להיות מחויבים למקומות שבהם הרגשתם חייים.

כדי להשתנות ולבנות לעצמנו מחשבות מאפשרות, מחשבות שנותנות לנו את המרץ לפעול ולהיות מי שאנחנו, אנחנו צריכים כל יום להזכיר לעצמנו מחדש, שבכל פעולה של יצירה קיים אלמנט של התעקשות, של המרד נגד הבטלה ונגד החששות. להיות עקשן זה לא להתעקש לא להשתנות, וזה גם לא להתעקש להשתנות ביום אחד. להיות עקשן זה להתעקש כל יום להשתנות רק קצת.

אנחנו מאפשרים לעצמנו להתשנות ברמה הנפשית, בדיוק באותה הדרך שאנחנו מאפשרים לעצמנו להשתנות ברמה הפיזית, השינוי לוקח זמן, ורק ההתחייבות לדרך שלנו תאפשר את השינוי. השינוי לא דורש מאיתנו להפסיק לפחד מהשינוי, הוא דורש מאיתנו לשים לב שהפחד שעולה בנו זהה לאותו הפחד שעולה בנו בסרט הקולנוע, זה הפחד שמעיד שאנחנו חיים, זה הפחד שמקדם את העלילה של הסרט, ובשבילנו זה האנדרנלין שמגיע ביחד עם העשייה, זו ההתרגשות של הפעולה שבה אנחנו עושים את מה שרצינו לעשות.

שינוי דורש מאיתנו שנשנה את האופן שהתרגלנו לחשוב. כל אחד מאיתנו יודע פחות או יותר כבר מה נדרש ממנו כדי להתחיל ליצור את הדרך שלו. תתחילו לבחור את העשייה, תתחילו לזהות את החולשות שלכם כמקומות שאתם צריכים לעבוד ולהשתפר בהם, ולא כמקומות שאתם צריכים להתרחק מהם. תזהו את המקומות שבהם אתם מרגישים נבוכים או חסומים כמקומות שאליהם אתם צריכים למצוא את הדרך להגיע. תחליפו את האמונה המגבילה שאומרת שאם אני לא טוב במשהו זה מעיד שזה מי שאני, תחליפו את האמונה הזו בידיעה שאם אני לא טוב במשהו זה מפני שעדיין לא השקעתי את האנרגיה הנפשית והזמן כדי להיות טוב בו. תחליפו את האמונה שאם אני לא אפעל כפי שכולם מצפים ממני אז אני אאכזב אותם, בידיעה שאם אני אפעל כפי שאני מצפה מעצמי אז אחזור לחיות את חיי. תזכרו שכאשר אתם דואגים כל הזמן ממה שחושבים עליכם, אתם מקיפים את עצמכם בקיר שמונע מכם להיות מי שאתם. הרעיון הוא שבמקום שבו אנחנו מזהים את עצמנו כחלשים זה המקום שבו לא את עצמנו אנחנו מזהים, אלה את המחשבות המגבילות שלנו.

כדי לצאת מהבועה השקופה של המחשבות המגבילות, וכדי לשבור את הקיר של האמונות המגבילות הנראות, אנחנו צריכים להיות כמו אותה סופרת וכמו אותו תסריטאי, שיש להם את התשוקה להתחיל ליצור כאשר אין להם עדיין כלום ביד, אבל בזכות תקופה של עבודה, של מחקר, של עשייה, של התמודדות, וכן.. גם של כישלונות מתחיל להייוצר להם משהו חדש. המקום שממנו אתם צריכים להתחיל הוא עם המחשבה שלא התוצאה חשובה אלה הדרך, שלא סוף הסרט הוא החשוב אלה החוויה לכל אורכה. תאפשרו לעצמכם ליצור לכם זיכרונות של הרתפקאות חדשות. כדי לחיות אנחנו לא חייבים להצליח בכל מה שאנחנו עושים, אבל אנחנו כן חיים לאפשר לעצמנו לפעול. אנחנו לומדים להיות ציירים על ידי טעויות שמהן אנחנו לומדים להתקדם. תראו את הטעויות והכשלונות כמכשולים שמהם אתם לומדים להתקדם. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב שעלינו לכבוש את ההר כדי לחיות, ולהתחיל להסתכל על נוף החיים, על המפגשים והחוויות שזכינו להם בזכות כך שאפשרנו לעצמנו להמשיך את המסע בדרך שבה אנחנו מרגישים חיים.

ביטחון עצמי זו מיומנות שניתן לפתח, זה לא משהו שאם לא נולדים איתו אז לא יהיה לנו אותו, זה משהו שאם נפעל כדי שיהיה לנו אותו אז בסוף יהיה לנו אותו. זו מיומנות כמו שקליעה לסל, זו מיומנות כמו שלרכב על אופניים זו מיומנות. כל מיומנות דורשת תרגול, והיא דורשת מאיתנו להיות אמתיים עם עצמנו, להודות בפני עצמנו שקשה לנו ולהוסיף מיד ואני ממשיך/ה.

בסרטון תמצאו מספר דרכים לשפר את הביטחון העצמי. כל אחת מהדרכים תגרום לכם בהתחלה להירתע, להגיד אולי שזה לא כך, שביטחון עצמי זה משהו שנולדים איתו. אבל ברגע שתתעקשו לתרגל ותתעקשו להאמין בעצמכם אתם תמצאו את התרגילים מועילים.

רק אנחנו יכולים לעזור לעצמנו באמת, רק אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו רוצים להיות!
תבחרו להיות עצמכם, תבחרו לפתח את הביטחון העצמי שלכם, כדי שתוכלו להיות האדם שאתם רוצים להיות.