מה אני רוצה מעצמי?

"מה אני רוצה מעצמי?" היא שאלה כל-כך נפוצה, והיא בו-זמנית לא טבעית, כי הרי אנחנו הדבר הכי קרוב ונגיש לעצמנו, וגם טבעית מאוד כי פעמים רבות אנחנו תופסים את המציאות הנפשית שלנו כמרוחקת מאיתנו.
כשאנחנו שואלים את עצמנו "מה אני רוצה מעצמי?" "האם אני אוהב אותה/אותו?" "האם המקום הזה טוב לי?" זה נשמע מוזר שאנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו, הרי אנחנו לא כוכב לכת שנמצא במרחק של אלפי שונות אור, ועדיין לפעמים זה מרגיש כך.

כשאנחנו חשים אי הבנה בתוכנו, אנחנו מרגישים שנפתח מרחק בין איך שהתרגלנו להבין את עצמנו בצורה אינטואיטיבית, לבין חוסר הבטחון הנוכחי שלנו. כשנוצר המרחק הזה אנחנו פתאום אומרים לעצמנו "זה לא אני".

התמונה המצורפת של האומן רנה מגריט ממחישה יפה את תחושת הבלבול והניכור הזו. במבט ראשון נראה שהציור הזה ממש פשוט, כל מה שמצוייר בו הוא מקטרת. הבעיה כמובן נוצרת ביחס לכיתוב "זו אינה מקטרת". המרחק בין הציור לכיתוב משבש לרגע את המחשבות שלנו, "הרי זו כן מקטרת" אנחנו אומרים לעצמנו, אבל לא!! הצייר צודק, זה ציור של מקטרת. זה דימוי של מקטרת. במקטרת אמיתית אפשר לעשן. יש לה שימוש של מקטרת, וריח, ומגע. יש לה ממשות שלמה שהופכת אותה למה שהיא, ולא רק אוסף של כתמי צבע שבראש שלנו אנחנו מחברים למילה מקטרת.

כמו אל מול ציור המקטרת, אנחנו פותחים דיאלוג מול עצמי שאנחנו חשים שהוא לא הדבר האמיתי, שהאופן שבו אנחנו מוצגים כלפי חוץ אינו משקף את האופן שאנחנו חשים כלפי פנים. את הממשות המלאה שלנו.
השאלה עכשיו היא מה קורה לנו שאנחנו עומדים אל מול הציור ואל מול העצמי המרוחק? האם אנחנו אומרים "שטויות, זו כן מקטרת" וממשיכים הלאה. או שאנחנו אומרים "זה לא אני", ומזהים את המרחק בין החיצוני לפנימי כדבר שצריך להשתנות בנו, ואנחנו אלה שיכולים לצמצם אותו?