מה הסיפור עם ליצנים?

למה הם מצליחים להבהיל אותנו בקלות, ומה עובר על האדם מתחת למסכת הליצן?

אני זוכר עד היום את האימה שחוויתי כשקראתי כנער את הספר “זה” של סטיבן קינג, היו בספר רעיונות כל כך מצמררים שהיה חשש אמיתי שהרוע יגלוש מהדפים, ויחלחל למציאות שלי, ועדיין המשכתי לקרוא עמוד אחרי עמוד, מהופנט מהזוועה.

ספר או סרט אימה מבוסס על מוות פתאומי ולא מובן, שפוגע בחפים מפשע באופן אקראי לחלוטין. לא בכל סרטי האימה נמצא פתרון לתעלומה מדוע הרציחות התרחשו או מה היה המניע של הפוגע. הסברים מרגיעים משום שהם משחררים אותנו מהאימה. אנחנו לא מבינים מה יכול להיות המניע לטבח בלאס וגאס, והמחשבה שיכול להיות שלעולם לא נבין אינה מרפה. אימה אמיתית היא חסרת כל הבנה, המוות בא בלי סיבה ואין דרך להיחלץ ממנו. אנחנו אוהבים סדר כי הוא מאפשר לנו לשמר תחושה של חיים בטוחים יותר. האימה חושפת כל פעם מחדש שככל שנקפיד על סדר חברתי, תמיד הסדר ישבר. ככל שנסתיר את המוות, המוות תמיד יופיע.

למה אנחנו בוחרים לצפות באימה?

אנחנו בוחרים לחוות אימה בקולנוע או בספרות, כי בעמדת הצופים אנחנו מוגנים. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מותקף במציאות, כי האימה משתקת אותנו, מונעת מאיתנו לפעול נכון, ומצלקת אותנו לעתיד. מספיק לצפות ביוטיוב בסרטי מתיחות המבוססות על אימה, כדי לראות איך אנשים פשוט נשברים ולא מצליחים לייצב את עצמם למשך רגעים ארוכים. ההפתעה שכרוכה באימה משאירה את הנפש מעורערת.

ההפתעה שוברת את תפיסת המציאות, אנחנו לפתע הופכים להיות “עיוורים” מבחינה שכלית, אנחנו לא מצלחים לחבר את התמונה שמופיעה מולנו לתובנה שאנחנו יכולים לפרש ולהתמודד איתה. בקולנוע אפקט ההפתעה נעשה בחדר העריכה, ואנחנו, באופן פרדוקסלי, מצפים להפתעה. בחיים האמיתיים, כשאנחנו חוזרים בסוף היום מהעבודה, או הולכים לקנות משהו בסופר, אנחנו “לא צופים” “שיקרה משהו”.
כשאנחנו מנסים להבין מדוע סרטי אימה הם כ”כ פופולריים, ומדוע יש יותר ויותר מתיחות המבוססות על הפחדה, אנחנו צריכים לשנות את כיוון המבט שלנו. מהמבט של צופה שחש את האימה ונחרד, אנחנו צריכים להיות אלה שצופים בקהל שנחרד.

ההפחדה מייצרת גבולות מאוד ברורים בין המפחיד לבין המופחד, אבל גם בין המופחד לבין הצופה הנייטרלי. כשאנחנו רואים תמונות של ניצולים ממעשי אלימות, במקביל לזעזוע מתעוררות בנו שתי תחושות חופפות: חמלה עליהם, וחשש שהדבר יכול היה להתרחש גם לנו. החמלה היא רגש אנושי שמופנה אל אדם אחר, אל אותו אחר שיכול היה להיות אני. אנחנו מתבוננים בתמונות של ניצולים, ומחפשים להבין את הזוועה שהם עברו, אנחנו רוצים ללמוד אותה, כדי שנוכל להיות מוכנים, אנחנו שואלים את עצמנו איך אנחנו היינו פועלים במקומם, אנחנו בוהים באופן חודרני במבט המצולם והכאוב שלהם, היינו מתביישים ונבוכים לעשות זאת מול אדם שחווה טראומה שעומד מולנו.

נקודת המבט של הליצן המפחיד מאפשרת לו לצפות באופן חודרני בהתפרקות הנפשית של אדם אחר. תחשבו שהייתם יכולים לשבת עם הפנים אל מול קהל שצופה בסרט אימה, לראות את המבטים שלהם, את תנועות הגוף הלא נשלטות שלהם. אנחנו מתים מפחד מוות מהמוות, ולכן זו צפייה דרמתית ומפעימה. הישיבה על הבמה והתבוננות באנשים מפוחדים מייצרת הפרדה מלאה בינינו לבין הקהל, אנחנו מוגנים והם מפוחדים, אנחנו חושבים על משמעות המעשה שלהם, והם חשים את האימה. לקומיקאי על הבמה יש יכולת להיות מצחיק, ויש לו גם יכולת להטיל אימה, הוא יכול לבחור אדם אחד בקהל ולצחוק עליו באופן כל כך קשה, עד שאותו אדם יתפרק. בכל הופעה של ליצנים תמיד נדרש מתנדב לבמה, החשש להתנדב הוא שהבדיחה תהיה על חשבוננו. והמומחיות של הליצן היא להוביל אותנו אל ההפתעה הפתאומיות של הרגע הלא צפוי, בזמן שכל מה שאנחנו עושים הוא להתכונן לרגע הלא צפוי. ההתכוננות שלנו בסרט אימה לאימה, והתכוננות שלנו למעשה הליצנות של הליצן, לא מבטלת לגמרי את אפקט ההפתעה, כי החיתוך הוא של המציאות המסודרת, הדבר מייצר בלבול בכל החושים שלנו. ולוקח לנו לפחות מספר רגעים למרכז את עצמנו מחדש.

אנחנו נחזור לעמדה של הצופה על הבדיחה מהצד. זה לא משנה אם אנחנו אנשים טובים או רעים, החמלה לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק ברגעים הלא נכונים, והיא לא יכולה למנוע מאיתנו לבגוד בעקרונות שלנו. אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות משתדלים לא לצחוק מבדיחה שפלה. הסיבה לכך שאנחנו יודעים שזו בדיחה פוגענית, שמי שהבדיחה מופנת אליו נאשם בפשע שהוא לא ביצע. אבל הפניה אל המוסר לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק מבדיחה לא מוסרית, היא כן יכולה להשאיר אותנו אחר כך עם טעם מר על ההתנהגות שלנו.

כשמוצגת לנו ההתפרקות של אדם אחר באופן קומי קשה שלא לצחוק. הווליווד חגגה במשך שנים בהצגה קומית של דמות האישה ההיסטרית. כצופים ידענו שההתנהגות שלה מובנת, שהיא עוברת חוויה מזעזעת ברמה הסובייקטיבית, שהיא עוברת התעללות נפשית בשביל שתהיה בדיחה, אבל העמדה הנייטרלית של הצופה, ההקלה שזה לא אנחנו, והאשליה שאנחנו היינו מתנהגים אחרת, מאפשרים את הצחוק. הבעיה היא כמובן, שהבדיחה מקריבה את הקורבן שלה, וביחד עם הטעם המר שנשאר אחרי הבדיחה, נדבקת אלינו גם פעמים רבות הסטיגמה על האדם שהוקרב בשביל הבדיחה.

בתחילת שנות השמונים אחד הקטעים המפורסמים של בדיחה שמבוססת על אימה קומית הוצגה בסרט הקולנוע אינדיאנה ג’ונס והמקדש הארור, כשהשחקנית קייט קאפשו רצה עטופה במגבת בלילה בג’ונגל כאשר כל צעד שלה מוביל אותה למפגש מאיים עם בעל חיים אחר, בעוד הריסון פורד אדיש לחוויה שלה.
האימה שהדמות חווה היא אמיתית, אבל כצופים אנחנו חווים את ההתנהגות שלה באופן קומי. הבדיחה התאפשרה כתוצאה מן מהפער בין החוויה הנפשית שלה, ובין האופן שהיא הוצגה. אבל לבדיחה יש טעם מר, כי ברור לנו שהתסריט הפך אותה להיסטרית במכוון, ולמרות שאנחנו יודעים זאת, הסטיגמה שנשים הן היסטריות נשארת איתנו. הסיטואציה הקומית-מאיימת משאירה את החותם שלה על הצופה, כי הבדיחה “אישרה” את הסטיגמה התרבותית על נשים. כלומר, אחד מגורמי המשיכה של הצפייה באימה היא היכולת להתנשא על הסובייקט שחווה אותה, ולבנות לעצמנו על חשבונו בטחון עצמי ותחושת עליונות. בין אם מדובר בדמות גברית או נשית, הצפיה בקורבן גורמת לצופה למצב את עצמו בהיררכיה.

https://www.youtube.com/watch?v=3Eo4ni0a_78

סיטואציה שמחברת בין הקומי למאיים, שומרת עלינו מוגנים כאשר אדם אחר מתפרק על ידנו, כאשר הוא חושב שהמוות הגיע אליו (או משהו אחר שהוא מספיק מפחיד). המתיחה גורמת לנו לצחוק ללא כל חמלה, כי הפער בין החוויה הנפשית של זה שנבחר להיות מוקרב על ידי הבדיחה, לבין האמת הוא כל כך גדול שאי אפשר שלא לצחוק. אנחנו מבינים שהסיטואציה נוראית לזה שחווה אותה, למרות שאנחנו מכחישים את זה (כדי לא להתפרק גם) אנחנו חשים שיש סיכון שהיינו מתנהגים באותו אופן, שהבדיחה היא עלינו כבני אדם, על הפחדים שקיימים בנו כל רגע, ושמספיקה שניה אחת להוציא אותם החוצה. אנחנו עדיין צוחקים, הידיעה לא תעצור את הצחוק. הבדיחה המבעיתה חושפת את הפחדים שלנו באופן הערום ביותר.

מה עובר על קורבן האימה?

תארו לעצמכם שאתם הקורבן של המתיחה המפחידה הזו:

אז מה מיוחד בליצנים?
עד עכשיו דיברנו על המתח בין ההבטחה לבדיחה, לבין חווית האימה. כשאנחנו מסתכלים על ליצן הדמות שלו מפוצלת לשתים, הוא גם ההבטחה לבדיחה (על חשבון מישהו אחר), והוא גם הסכנה שאנחנו נהפוך להיות הבדיחה. הליצן הוא זה שמאחד את הקהל על ידי הקרבה של אחד מהמשתתפים. הליצן במובן הזה קיצוני יותר מסטנדאפיסט שמנצל חולשות אישיות והופך אותן לבדיחה, והוא גם פועל באופן עמוק יותר מהניצול של סטיגמות חברתיות שנדבקות על הקורבן. הליצן מפחיד את כולנו בגלל שאת הקרקע עצמה הוא תולש מתחת לרגלים שלנו. אנחנו לא מתבאסים/מתעצבנים/נבוכים/מושפלים מהבדיחה. אנחנו מתפרקים ממנה באותן רגעים של “עיוורון מציאות”. למה? כי הסתרת הפנים והגיחוך של הליצן הם כרטיס יציאה מהדדיות ומוסר. אנחנו לא יכולים להתרגז או לדרוש שיתנצל, כי מהרגע שנאלצנו לשתף פעולה עם הליצן, אנחנו יודעים שכל מה שהליצן יעשה לנו יכנס תחת המילה “ליצנות”. הפגיעה שלו בנו היא כפולה, הוא גם צוחק עלינו הוא גם אינו מאפשר לנו להגיב, כי אין אמת מידה מוסרית שחלה עליו. כל אינטראקציה איתו היא חסרת תועלת שהרי אנחנו נחשב מיד לילדותיים אם נפגע או אם נתעצבן.

ובחזרה להתחלה, סטיבן קינג ידע לבחור את הדמות הנכונה, כי מה שמעניק לליצן את ההיתרון שלו, מה ששובר את הילדים מבפנים, זו הבגידה של הליצן בדמות שהוא אמור להגשים. לא סטיבן קינג גרם לנו לפחד מליצנים, אלא הליצנים גרמו לנו לפחד מהם מלחתחילה, סטיבן קינג היה חכם להשתמש בזה. הליצן זו המלכודת שמחזיקה אותנו מול הספר, זה הרצון שלנו להעניש את מי שבגד בתפקידו, את מי שחילל את התום.
עבור הילדים, ליצן, ההבטחה לבדיחה, הוא גם הבטחה לשחרור מהחוקים הכופים של המבוגרים ומהלוגיקה הקבועה והמשעממת של העולם. הבגידה של הליצן מרה במיוחד כי היא נופלת תחת “היזהר במשאלותיך פן יתגשמו”.. פנטזיית השחרור מתגלה כסיוט וגורמת לילד לרצות לשתף פעולה עם הנורמליות. או בפשטות, להתבגר.

ולמה ילדים מתחפשים לליצנים כדי להפחיד אחרים בהשראת הסרט/הספר?
בספר או בסרט האלמנט הקומי נמוך, כי הדמויות באמת נשלחות אל מותן המזוויע. המציאות והחוויה הסוביקטיבית של הקורבנות זהה. עמדת הצופה לא נותנת לילדים את תחושת ההתנשאות, והם מאמצים את נקודת המבט של התוקף. הילדים מתחפשים לליצן מפחיד כי זה מצחיק. זה לא מוסרי וזה מסוכן וטיפשי, אבל זה מצחיק מהעמדה של הליצן. הם לא רוצים להזדהות עם הילדים בעלילה שהליצן בגד בהם, הם צריכים חוויה אחרת כדי לחוש כוח והתנשאות.

כדי להבין מה עובר על הילדים כדאי להזכר בתופעה תרבותית יחסית חדשה – הפופולריות הגדולה של דמות הג’וקר בגילומו של הית’ לדג’ר. כאשר הית’ לדג’ר שיחק את הג’וקר בסרט “האביר האפל”, הוא הצליח להביא את דמות הליצן לשיא קולנועי, מכיוון שהוא הוביל את הצופים לשנות את נקודת המבט שלהם, עד כדי שהצופה מוצא שהוא מעוניין במותו של הגיבור הטוב. הית’ לדג’ר גרם לנו לראות את המציאות מתוך העיניים של הליצן, הוא הצליח לגרום לנו להבין מדוע אדם בריא בנפשו רוצה להיות ליצן. הליצן הוא זה שיש לו את הכוח לאחד בני אדם ולשבור בני אדם. הכוח שלו טמון בתמימות שהוא מייחס כלפי חוץ לפעולות שלו, והכוח שלו נמצא בכך שהוא מספיק חזק בשביל להקריב את עצמו למען בדיחה גדולה יותר, שבסופה כוחו רק יתעצם.

הליצן הוא זה שאף פעם לא יהיה מוקרב, כי הליצן כבר צוחק על עצמו. הוא חופשי מנטל של הדרת כבוד ותחזוק ערך עצמי. אי אפשר לצחוק על ליצנים, אף אחד לא עולה כמתנדב על הבמה כדי לצחוק על הליצן, כולם עולים מתוך חשש כבד לנפשם. במלחמה הזו כולנו מפסידים, השאלה היא רק מידת המום הנפשי שהוטל בנו לאחר שהליצן זורק אותנו מהבמה. התמימות שהליצן מפגין כשהוא מבקש עזרה מהקהל, זו הדרישה שלו לחסד מאיתנו. זה האקט הנעלב שלו מהתנהגות החששנית שלנו לבוא לעזרתו, זו הקריאה שלו לעזרה מאיתנו, שמובילה אותנו אל המלכודת. הית’ לדג’ר לכד את האמת הזו, כשצפינו בו לא פחדנו מהליצן, רצינו להיות הליצן, זה שבונה ומחריב עולמות, זה שהמוות בשבילו הוא רק משחק, ופשוט רוצה לראות את העולם עולה באש.

התענוג שהוא מוצא במעשה הליצנות שלו כמעט מדבק:

https://www.youtube.com/watch?v=YEEsE8snXok

כשרוצים להבין תופעה התנהגותית אי אפשר להתחיל במונחים של מוסר. לפני שאנחנו “מתקנים” את העולם ומסבירים שמדובר בילדים בעיתיים, אנחנו צריכים לשים לב שליצן זו תופעה תרבותית ולא משהו שהומצא לפני מספר חודשים. מוסר הוא ניסיון ללמד את נקודת המבט של האדם שהעולם שלו קרס, בכדי למנוע פגיעות נפשיות ופיזיות עתידיות, זה ניסיון להראות מהי חמלה, וזה ניסיון מבורך וחיוני. אבל הבעיה היא שהחמלה לא יכולה למנוע מאיתנו לצחוק ממנה, והצורך הנפשי לחוש כוח או לשבור סדרים תמיד נמצא איתה במאבק.