ההתמכרות לתקווה
השבוע התחלתי לצפות בסדרה חדשה בנטפליקס, ואני מוצא את עצמי על הספה, בוהה משועמם וחסר כל עניין, ועדיין ממשיך לצפות עד סוף הפרק.
לפעמים אנחנו "מושכים את הדברים" עד מיאוס, אנחנו לא מנתקים קשרים זוגיים או חברתיים הרסניים, אבל מה שמושך אותנו "להמשיך" ברגעים האלה נובע מתוך שיקול דעת סביר.
זו לא תמיד העצלנות שמונעת מאיתנו לקום מהטלוויזיה, ולפעמים גם לא הפחד להתנתק ממערכת יחסים פוגענית שעוצר אותנו.
זו התקווה שתמיד קיימת בנו ששינוי יתרחש (גם כאשר האינטואיציה צועקת לנו מבפנים שזה לא הולך לקרות).
אני צופה בסדרה ואומר לעצמי "תן לה זמן, היא תשתפר". אלה הרגעים שאנחנו אומרים "זו לא היתה הכוונה האמיתית שלו/שלה" (ואנחנו באמת רוצים להאמין שזו לא היתה הכוונה).
אלה הרגעים שאנחנו חושבים כמו פרסומת; לפי היגיון ההבטחה שיש בפרסומת, שאם רק נשלם את המחיר נקבל באמת את הפנטזיה שמוכרים לנו.
זה הרגע שאנחנו הופכים להיות הפרסומאים של הרצון שלנו, אנחנו מציירים בראש שלנו תמונה יפה שבה אנחנו נהנים ומאושרים ובתחתית שלה כתוב "תשארו איתנו לשתי פרסומות והפנטזיה בידיים שלכם".
או במילים אחרות: כשהאינטואיציה אומרת לכם לחתוך, שההיגיון הסביר אומר לכם "עד כאן", זה הרגע שכדאי לחתוך. ובמקרה הלא דרמטי שלי, עדיף לעצור בסוף הפרק הראשון, ולא להמשיך בשעמום מאוס 🙂
אבא של ברק ובן-זוג של יעל 🙂
מאמן לפיתוח אישי והתגברות על מחסומים נפשים ומקצועיים.
מפתח שיטת ייעוץ חדשנית שמותאמת לדרישות החיים של היום.
מפעיל ערוץ יוטיוב מקצועי.
דוקטורנט בפילוסופיה קיומית באוניברסיטת בר אילן.
גר בגבעתיים.
אבל לא רק..
כבר כמעט עשרים שנה שאני חוקר התפתחות תהליכי צמיחה נפשית. נקודת ההתחלה שלי היתה פילוסופיה, ועם הזמן נוספו לארגז הכלים שלי פסיכולוגיה, משחק ושירה, אימפרוביזציה ואפילו אגרוף.
גיליתי שהחיים המודרניים מאפשרים לנו להיות אותנטיים, אבל לדעת מי אני רוצה להיות זה לא מספיק, כי צריך גם כלים התנהגותיים ופסיכולוגים שנוכל ליישם ולממש בעזרתם את המטרות שלנו.
לכן אני אף פעם לא מוותר על העולם הביצועי, כי רק בו הדברים באמת מתממשים,
אבל אני גם לא מוותר על עולם התיאוריה, כי בזכותו אנחנו מפתחים את הטכניקה והכלים לממש את הרצונות שלנו.
